דף החדשות של המכון לקידום החרש כולל בתוכו את אוסף החדשות, הידיעות והכתבות הנרחב ביותר בישראל שרלוונטי לאנשים חרשים וכבדי שמיעה. ביכולתכם לבצע חיפוש אחרי פריט חדשות ספציפי או לדפדף בדפי החדשות כדי לקבל מידע ועדכונים על כל מה שחדש, מעניין וחם בקהילת החרשים וכבדי השמיעה בישראל.

פברואר 22, 2009

איפה מגילת זכויות החולה החרש ?

זה קרה לפני כחודש. עברתי ניתוח שיקומי בברך, בעקבות תאונת דרכים ישנה. אושפזתי בסך הכל ליומיים, שדמו בעיני לשנתיים.

בית חולים איננו מקום חביב על איש. הריחות, האנשים השונים והמשונים, הרצון לשתות קפה ראוי לשמו. אבל לאדם חרש, החוויה הרבה יותר מעיקה וקשה לעיכול.

פברואר 22, 2009

מי רוצה חדשות בבועה?

אחרי 35 ימים קשים ולא פשוטים לכלל האנשים בעורף ובחזית, אני מקווה שתקופת הלחימה בצפון הסתיימה. ועכשיו, קצת אחרי שוך המתח, האזעקות, הנפילות, הפגיעות והאבידות בנפש, הייתי רוצה להעלות מספר התלבטויות, שמעסיקות אותי נוכח מצב שבו מדי שנייה נוצר מידע חדש ומעודכן, אבל אנחנו, האנשים החרשים, כמו משתרכים מאחור ומוצאים את עצמנו מחוץ לאחדות ולאחווה של החברה הישראלית.

פברואר 22, 2009

והרי החדשות, בתרגום צמוד

המכשיר על השולחן של גל רוטט. השעון מורה, כי השעה 11:00. בדרך אל חדרה של המנהלת, גל מסמנת למירית וללינוי. כמו על פי קוד סודי, אנחנו יודעות, שמתאספים "לשמוע" את החדשות ברדיו שנמצא בחדרה של המנהלת.

שם, כל החדשות העלומות והדיווחים השוטפים, שבדרך כלל קורים כאילו בארץ רחוקה, מתורגמים על ידי אחת העובדות לשפת הסימנים, ואנחנו "שומעות".

פברואר 22, 2009

מאסנו בתלות

הרצליה, שטח עפר מאחורי קניון שבעת הכוכבים. השעה 21:00 בערב. חושך מצרים.

זה עתה הסתיים ערב מרשים של מספרי סיפורים במוזיאון בית חיל האוויר. אני שרויה עדיין בעולמם הקסום של "בייגלה", כיפה אדומה וזהבה ושלושת הדובים. ופתאום, אחרי נחיתה קשה על שפת המדרכה, אני מוצאת את עצמי עם אוטו תקוע ואגזוז שבור.

פברואר 22, 2009

תקשורת בלי מחסומים

ידע זה כוח, ידע זה כוח, ידע זה כוח...

המשפט הזה מתנגן לי כמו מנטרה. אני מרבה לשמוע אותו - בעבודה, בבית, מפי אמי שאומרת תמיד, כי עלי לשאוף לדעת, ללמוד, להכיר, להבין ולשאוב כוחות מהידע שיש סביבי.

יום רביעי, 26 באפריל, ערב השקת אתר סלע. בסיום ערב ההשקה המרשים קלטתי בראשונה את עוצמת המילים "ידע זה כוח".

פברואר 22, 2009

פטור מאנגלית – אמצעי או מטרה?

אחת מהחובות האקדמיות המוטלות על הסטודנט בהשכלה גבוהה היא להגיע לרמת "פטור" באנגלית.

משימה לא קלה אפילו עבור סטודנטים שומעים רבים וכל שכן  עבור סטודנטים חרשים/כבדי שמיעה. למעשה - עבור חלק גדול מהם אנגלית היא שפה שלישית (שפת הסימנים-שפה ראשונה, עברית - שפה שנייה והאנגלית - שפה שלישית) ואף רביעית - עבור עולים חדשים, ערבים וכו'.

פברואר 22, 2009

בזכות ולא בחסד

לאחרונה הייתי בכנס באחד ממוסדות הלימוד . הכנס היה מיועד לסטודנטים חרשים וכבדי שמיעה הלומדים באותו המוסד. היה כיבוד קל והוזמנה גם כבודה של אורחים: תורמים אנשי חינוך, סגל אקדמי, תלמידי תיכון - סטודנטים בפוטנציה ועוד.

פברואר 22, 2009

חרש יכול ללמוד סיעוד?

בשנים האחרונות אני מטפלת בסטודנטים חרשים וכבדי שמיעה רבים, הלומדים במגוון מקצועות רחב, כמעט כמו סטודנטים שומעים. יש הלומדים מקצועות הומניים כמו ספרות, היסטוריה, פילוסופיה וכו'; יש הלומדים מקצועות הנדסיים או מתמטיים כמו מחשבים, הנדסת חשמל, אלקטרוניקה, אווירונאוטיקה, אסטרו-פיזיקה, אופטיקה, אדריכלות וכו'; יש הלומדים מקצועות חינוכיים או טיפוליים כמו חינוך, עבודה סוציאלית, פסיכולוגיה וכו' ויש הלומדים רפואה, עריכת דיון, כלכלה, ביוטכנולוגיה, מנהל עסקים, ממשל ודמוקרטיה וכו' וכו' וכו'.

פברואר 22, 2009

עם הסטודנטים ולמענם

השבוע קיבלתי מייל מסטודנטית, המתחילה את דרכה האקדמית. היא כתבה לי כך: "המתורגמנית, שהייתה אמורה לתרגם לי ביום הראשון ללימודים, הודיעה לי ברגע האחרון שלא תגיע. אני מנסה כבר כמה שעות למצוא מישהי אחרת, אבל לא מוצאת. כולן כבר תפוסות. אני מיואשת. מה אעשה בלי תרגום? איך אוכל להשתתף בשיעורים?"

פברואר 19, 2009

רוצים להזמין מופע "מספרי סיפורים"?

רוצים להפתיע? לחדש? רוצים לארגן מסיבת יום הולדת או אירוע לוועד עובדים? הנה מתנה מקורית! 

 

פברואר 12, 2009

ממשיכים להנציח את ניצולי השואה

המכון לקידום החרש יזם תכנית ראשונה מסוגה, לתיעוד סיפורם של הניצולים החרשים וכבדי שמיעה וגם את ילדי הניצולים אשר יספרו את הסיפור שלא סופר.

בשנים האחרונות הולכת ומתרחבת, למרבה הצער, תופעת הכחשת השואה. עדות מצולמת של ניצולי השואה מהווה כלי חשוב, ראשון במעלה, להוכחת התרחשותה של השואה. זאת ועוד -  לסיפורים האישיים יש חשיבות מחקרית וחינוכית אוניברסלית רחבת היקף, והם מהווים יסוד לחינוך הדורות הבאים.

פברואר 12, 2009

על מספר הסיפורים בשפת הסימנים

אחת הבעיות הגדולות שלנו כמספרי סיפורים או כמי שרוצים לעסוק במלאכת היגוד הסיפור היא שאיבדנו כמעט הכל. למה אני מתכוון? אני מתכוון לכל. בעצם, נשארנו למעשה רק עם הקול. כמעט ואין לנו שפת גוף. ואם יש לנו שפת גוף אנחנו מודעים אליה, מנסים למקצע אותה, להתאים אותה לסיפור. אין בנו שפת גוף טבעית, זורמת חמה, משכרת משכנעת, כובשת. שפת גוף הנובעת מבפנים. לא מהמקום שחושבים שהיא אמורה לבוא לידי ביטוי, אלא מהמקום בו היא צריכה לנבוע ללא כל עכבות. הבעות הפנים שלנו אינן משקפות את הרגשות האמיתיים שלנו. למדנו לעטות על עצמנו מסכה. אנו מדחיקים את הרגשות האמיתיים שלנו, הפסקנו לצחוק בפראות, אין זה נאה להיראות עצובים, להזיל דמעה ואפילו להביע גילויי שמחה מופרזים יש בהם כדי לפגוע בתדמית "התרבותית" שלנו. כעס ורוגז הן בתחום התכונות השליליות תכונות שלמדנו עם הדורות להצניע אותן.