איפה מגילת זכויות החולה החרש ?
פברואר 22, 2009
הורות בצל המסע האינסופי
פברואר 22, 2009
הצג הכל

בשבוע האחרון היינו עדים לשיח שעורר גלים בקהילה בנושא התרגום לשפת הסימנים ומקצוע המתורגמנים. זאת, בעקבות כתבה ששודרה בטלוויזיה על ארגון מ.ל.א.ח., המאגד את המתורגמנים לשפת הסימנים.

מה שבעיני בלט במיוחד, ואף צרם לא במעט, הייתה העובדה שאת המילים "לך להזדיין", "אנס" ועוד מילים "צהובות" המתורגמנים דווקא ידעו לתרגם. אבל כשנשאלה איך מתרגמים מונח חשוב, שהוא חלק בלתי נפרד מהשיח המקצועי שלי - קרי, "פוליטיקלי קורקט" - אמרה המתורגמנית: "אין לי מושג".

התגובה הראשונית שלי לראיון כולו הייתה מבוכה רבה. איך מתמודדים עם התנסחויות צהובות כאלה? איך אראה את עצמי בחוץ כאשת מקצוע חרשת? איך אביא מתורגמנית לשפת הסימנים למסיבת חנוכה בגן של הבן שלי?

הייתה לי תחושה עמוקה של זילות – זילות השפה לכדי משהו פשטני ובסיסי ביותר, תוך התעלמות מכל הנושאים האחרים, כמו מורכבות שפת הסימנים, מורכבות התרגום והמקצוע, כללי האתיקה של המתורגמנים והעובדה שהמתורגמן לשפת סימנים הוא חלק בלתי נפרד מחייו של אדם חרש. כל אלו נדחקו לקרן זוית, כשהביטויים הצהובים מככבים בקדמת הבמה.

לכתבת הטלוויזיה הזו היו תגובות אוהדות ופידבקים חיוביים, בעיקר מהציבור הרחב, שהבין  כי שפת הסימנים היא שפה לכל דבר, שאפשר להגיד בה כל מה שאומרים בכל שפה מדוברת אחרת. מצד שני, היו תגובות דומות לזו שלי, שהגיעו בעיקר מהקהילה, מאנשים חרשים הדוברים שפת הסימנים. אלו הביעו כעס, תרעומת ותחושת ביזיון וזילות של שפת הסימנים.

תרגום לשפת סימנים הוא חלק בלתי נפרד בחיי אדם חרש, ולפחות בחיים שלי. אני נעזרת בשרותי התרגום בתחומי חיים שונים מגוונים, החל מבריאות, רווחה, חינוך, פנאי וכלה בענייני עבודה

אין לי ספק, שחשוב לחשוף את שפת הסימנים ולהעלות למודעות את החשיבות בשימוש בה ואת מקומו הייחודי של המתורגמן בחייו של האדם החרש, ומי כמוני יודעת זאת…  קשה לשקף בטקסט כתוב את התחושות הטובות שמתעוררות, כשפוגשים סתם כך באמצע היום ובאמצע שומקום מישהו, שיודע שכאשר מדברים עם אדם חרש – צריך לשמור על קשר עין, או שהוא מבין קצת שפת סימנים. ההרגשה הנפלאה הזו יכולה להתעצם, אם הציבור הרחב יהיה מודע לכך, ואת זה אפשר להשיג באמצעות החשיפה. 

לכן, החשיפה חשובה וברוכה. ובכל זאת, יש מקום לשים לב לאופי החשיפה. הגלישה אל "הצהוב" אינה מייצגת כלל וכלל את שפת הסימנים, לא את מקומה בקהילת החרשים ולא את המתורגמנים לשפת הסימנים.

מעבר לכך, נראה כי הגיע הזמן להעלות את הנושא לסדר היום שלנו, ולקיים דיון ציבורי, המשתף את קהילת החרשים וציבור המתורגמנים, במטרה לנסות "לגעת" בכמה שאלות,  דילמות וסוגיות, כמו למשל איכות התרגום, התאמת המתורגמן לסביבת התרגום ועלות התרגום.

בלי דיאלוג בין האנשים החרשים, שהם הצרכנים, לבין המתורגמנים, לא נוכל לקדם את מעמדה של שפת הסימנים, ואף לא נוכל לשדרג ולמקצע את עבודתם של המתורגמנים עצמם. לכן, אני מזמינה אתכם להתעורר ולקדם פעילויות משותפות, כדי שנוכל להטמיע ביחד את תחושת השותפות ואת לקיחת אחריות המשותפת. מקור השפה הוא רק ורק בקהילה. ולכן, המתורגמנים שרוצים להתעדכן בחידושיה, חייבים להתערות ולקחת חלק בחייה של הקהילה עצמה.