מחפשים מרצה לשפת הסימנים ויהי מה? תתקשרו לדה-דרזנר
מאי 8, 2010
דוקו deaf
מאי 10, 2010
הצג הכל

סטודנטים מהאוניברסיטה העברית ובעלי מוגבלות פיזית הוציאו את התיאטרון מחוץ לאולמות. הם ניסו לראות מה קורה כשהרחוב או בית הקפה הופכים לבמה עליה מתרחשת סצנה בעייתית, כשהעוברים ושבים אינם יודעים שהיא מבויימת

שייקספיר – מגדולי המחזאים בהיסטוריה אמר: "כל העולם הוא במה – וכולנו שחקנים". במקרה של פרויקט ייחודי במינו שנערכה באוניברסיטה העברית, קיבל המשפט משמעות ממשית. כמעט כמו בתוכנית החדשה של חיים הכט, החליטו המשתתפים בסדנה לגלות מה קורה כשהרחוב או בית הקפה הופכים לבמה עליה מתרחשת סצנה בעייתית ללא ידיעתם של העוברים ושבים כי מדובר במשחק בלבד.

במהלך הסמסטר הקודם נפגשו סטודנטים מהחוג ללימודי תיאטרון באוניברסיטה העברית עם פעילי המרכז לחיים עצמאיים, מיסודה של עמותת "נכים עכשיו" לפעילות תיאטרונית משותפת. זו הפעם השנייה שבה מתקיים באוניברסיטה העברית פרויקט התיאטרון הקהילתי המשותף, אך הפעם, התיאטרון יצא אל מעבר לכותלי הכיתה ויחד ניסו המשתתפים לבדוק, "האם תיאטרון יכול לשנות את העולם". על ידי העלאת סצנות בעייתיות וקשות המתמקדות בסוגיות החברתיות והמוסריות שאיתם אנו מעדיפים לפעמים שלא להתמודד, במקום ציבורי, ביקשו המשתתפים לגלות כיצד יתנהגו העוברים ושבים ועל ידי כך להעלות את הסוגיה המתוארת לתודעה ציבורית ודיון. המצלמה שהתלוותה לסצנות החיצוניות, נשלפה ברגעי ההתרחשות, וגילתה "מה אתם הייתם עושים" אילו נתקלתם במצב דומה.

"המטרה היתה לפתוח את כיווני המחשבה לגבי כוחו של התיאטרון בכלל והמושג תיאטרון קהילתי בפרט. לוותר על הגישה הפטרונית או מתנשאת לפעמים של 'באנו לעזור לכם', אלא לשים לב, שהתיאטרון הקהילתי הוא גם צורה של תיאטרון אקטיביסטי שיכול לערער על סדרים חברתיים מוכרים ולהזכיר שאולי, אולי-אולי-אולי תיאטרון כן יכול לשנות את העולם", מסבירה נירה מוזר, מנחת הסדנה.

במפגש בין שתי קבוצות האוכלוסייה באוניברסיטה העברית (סטודנטים ואנשים עם מגבלות), היה ברור מי מגיע מהיכן. בשלב מסוים הסתבר שאחת הפעילות במרכז היא גם סטודנטית באוניברסיטה שנרשמה לקורס. סטודנטית אחרת נפלה, שברה רגל ונאלצה לחוות את המשך הקורס בגבס, כשהיא נעזרת בהליכון (קהילת האנשים בעלי המוגבלות היא המיעוט היחיד שאפשר להצטרף אליו בכל רגע).

לאורך המפגשים הגבולות היטשטשו, אולי נחצו. בכל זאת שאלת המסגרת אליה שייך כל אחד מהמשתתפים ריחפה כל הזמן בחלל החדר. ואז קרה דבר מעניין: אחת המשתתפות היושבת בכיסא גלגלים, חנה לביא, יזמה פגישה עם אחד הסטודנטים, ניר לנדא, מחוץ למסגרת של השיעור. היא ביקשה ממנו לשתף עימה פעולה ולהציג בכיתה נושא שמטריד אותה. השניים נפגשו באוניברסיטה כדי לתכנן סצנה תיאטרונית שתוצג בשיעור הבא. לפני שהתחיל השיעור ביקשו השניים מהמנחה, לשתף עימם פעולה ולא לגלות לשאר המשתתפים בקבוצה שניר משחק תפקיד ובעצם לוקח חלק בסצנה.

מי סטודנט ומי נכה?
חנה נכנסה לבמה, כשמסביבה, במעגל, ישובים כל המשתתפים. היא החלה לשאת את הנאום התיאטרלי שהכינה. היא אמרה את דעתה על השיוך למסגרות השונות והתקוממה בלהט על הכותרת שעליה לשאת בקורס המשותף הזה: 'פעילה במרכז לחיים עצמאיים', ובכלל הכובע שמיוחס לכל אחד מהמשתתפים: 'פעיל' או 'סטודנט', הרגיז אותה. "למה אי אפשר להתייחס אלי כאל בן אדם שבא בשם עצמו?" היא שאלה. ניר, שישב בקהל, התפרץ לדבריה בכעס "אתם כל הזמן מתלוננים שלא עושים לכם ולא נותנים לכם, זה קצת נמאס" (בהזדמנות אחרת העלה ניר את השאלה: "אני לא רואה אתכם, הנכים, מגיעים להפגנות להורדת שכר הלימוד של הסטודנטים").

המשתתפים האחרים, סטודנטים ופעילי המרכז, היו נבוכים. ההתפרצות של ניר לסצנה התיאטרלית של חנה היתה בבחינת מעשה שלא יעשה. הם החליפו מבטים, זזו באי נוחות בכיסא וחיכו לראות מה יקרה. המנחה לא התערבה. כשראו שניר מתלהט, ניסו חלק מהסובבים להתערב בכוונה להשתיק אותו ולמחות על הדברים שאמר לחנה. נוצרה מהומה לא קטנה. אנשים שתקו או צעקו, בחרו צד או התלבטו. הבינו מה תפקידו של ניר או שלא היו בטוחים. בבת אחת הרגישו כולם את כוחה של פעולת גרילה תיאטרונית, שבהקשרים מסוימים, נקראת גם agit-prop מהמילים to agitate (לעורר, לגרות) ו- propaganda (תעמולה).

בהמשך אותו שיעור נתבקשו המשתתפים להתחלק לקבוצות ולהכין סצנות בעצמם שאותן יציגו במקום שיש הצדקה לבחור בו. בית קפה, תחנת אוטובוס, שוק, רחוב וכו', הכל לפי הסצנה המתוכננת. גיל שפירו, יוצר קולנוע שהצטרף לחלק מהשיעורים, יצא לצלם את ההתרחשויות מחוץ לכיתה.

"קבוצות של "תיאטרון גרילה" פעלו בעבר ופועלות גם היום", מסביר ראש החוג ללימודי תיאטרון פרופ' יהודה מורלי. "אוגוסטו בואַל, במאי מחזאי ותיאורטיקן של תיאטרון, ביקש לעורר דיון ציבורי במקומות בלתי צפויים מול אנשים שנמצאים שם במקרה ושלא בהכרח היו מגיעים לאולם התיאטרון".

בואל יצר "תיאטרון שקוף" (Invisible Theatre) שבו הסצנה מוסווית כסיטואציה אמיתית במסעדה, בתור של אנשים, על המדרכה, ברכבת, או בכל מקום אחר בו נקרית דרכם של העוברים והשבים. ההתרחשות עוררה דיון והצופה, שאינו יודע כי מדובר בהצגה, הפך לצופה-משתתף.

בואל וקבוצתו הציגו סצנה במהלך נסיעה ברכבת המטרו בפריז, לאורך שבע תחנות, כשבכל תחנה עלה שחקן נוסף וקידם את העלילה שעסקה בנושא של הטרדות מיניות.

בקיצור, בפעם הבאה שאתם נתקלים בסיטואציה בעייתית במרחב הציבורי, תתפנו לעזור. גם כך וגם כך, או שתסייעו לאדם שנמצא במצוקה, או לפחות, במקרה ומדובר ב'תיאטרון שקוף' או תוכנית טלוויזיה חדשה, תקבלו קצת רייטינג חיובי.

 לכתבה המקורית לחצו כאן