מכתב סינגור למנהלת אגף השיקום במוסד לביטוח לאומי – ירושלים
אפריל 26, 2011
יש לך אזעקה: בתרגיל הגדול נקבל הודעה לסלולרי
אפריל 27, 2011
הצג הכל

החג בפתחנו, ואי אפשר לדחוק את המחשבות הרדיקליות על החופש, כי הן חופשיות במהותן. לא החופש של חול המועד, של השיטוטים עד לעייפה במקומות שבנק הפועלים קנה את החופש שלהם ומוכר אותם למכביר במחיר החופש של 365 ימים בשנה לאזרחים הכמהים לתנועה חופשית ושווה לנפש במרחבי התרבות.
המחשבה החופשית נוגעת לגל החדש ששורר בתוך הקהילה. הדבר מביא את חלקנו לחשיבה על המקום שלנו בעולם, על המקום המרכזי של האדם החירש, על יצירת פוליטיקה חירשית משחררת ומעצימה. גל שהוליד לא רק שאלות על סל הרווחה, אלא שאלות גדולות יותר וקיומיות לא פחות. הדיון הויראלי שדרכו משתקף הרצון לשינוי אמיתי בחברה שלנו הוא שלב נוסף ביציאתנו ממצריים אל החירות האמיתית, אל העוצמה של העצמאות שכולנו חותרים אליה, מדברים עליה בסלון, דשים בה שנים בבתי קפה, מנסים לאפות אותה בטרם תחמיץ, בטרם תדעך אל מחוזות השכחה והחידלון.

אנו נלחמים שנים על פיסת השיח של הסדר היום הציבורי (סדר פסח חדש?), והציבור כורע תחת עומס הידיעות על פערים חברתיים המתרחבים, הפרטות של אחריות מדינית, ורמיסת זכויות המוחלשים, בני מיעוטים, הזרים והקשישים. יתרה מזו, הציבור "לא קורא" את הידיעות האלה, כי מגמת העיתונות השתנתה, והיא משקפת יותר ויותר את המנגנונים הכלכליים של המדיניות הכלכלית שאותה מתמרנים ומנצחים חברות הון ובעלי הון.

ברור שהאמירות כאן נראות מוכרות ושחוקות מדי, אך המציאות המרה מנצחת הכל וקובעת סדר יום, והיא זו ששוחקת את השיח, את האנשים שמגרדים את השקלים מהקופונים, את האנשים עם המוגבלות שרוצים חופש ועצמאות גם כדי לממש את הקופונים האלה בכל מקום. בצפיפות הזו של חדשות לבקרים אמנם קשה לתפוס טריטוריה, על אחת כמה וכמה במקרה שאנו לא קבוצת לחץ פוליטית. אולם היסטוריית המאבקים הוכיחה את ההיפך: מאבקי קבוצות האימהות, אימהות חד הוריות, מאבקה של אליס מילר, מאבקי האנשים עם מוגבלות, מאבקים של הפרט שתפסו מקום בכותרות ולהם השפעה מהדהדת עד היום. עוד קושי ספציפי נעוץ בהבדלי התרבויות- התקשורת היא עולם המבוסס על תרבות השמיעה- דבר שבעצם מייצר חציצה בינינו לבינם ולפיכך הנגישות לתקשורת חסומה יותר. אך הייאוש הוא לא התכונה שלנו, ואכן קיימת אופציה מבטיחה לשינוי הגלומה באינטרנט ובעוד אסטרטגיות עדכניות ומקוריות.

השיח שלנו על הזכות לנגישות מלאה ושוויונית הוליד גם קושיות חשובות, אך לפני שנתחיל עם הקושיות, חשוב להזכיר שהשיח הזה צריך לחדור אל המרחב הציבורי. שיח הזכויות על זכויות הסל והרבה מעבר לו הוא שיח על ארגוני. הוא נושא עקרוני-חברתי גרידא שאינו תלוי רק בארגונים, הוא גם שלנו, הוא ציבורי ועלינו האחריות לשבת, לשאול, לנתח, לדרוש שקיפות, לחקור, לייצר הבנות ותובנות בנוגע לזכויות הסל ולזכויות השוויון בכלל.

הקושיה הראשונה: מה בין מוסר לחירות אמיתית?

הרקע שאליו נולדתי הוא רקע דתי, ואי אפשר ממש למחוק את השרידים שלו, אז "שדדתי" בעת יציאת המצריים הפרטית שלי את החוכמה של סבא שלי, זכרונו לברכה. סבא שלי היה אדם חכם (שזה אנדרסטיימנט, כמו שאמא שלי אוהבת לשמוע). הוא מאוד חסר בשולחן ליל הסדר, ולו למען הויכוח הניצחי על ההיבטים האלימים והתפיסה המתנשאת של "עם סגולה" ועל הדרת הנשים בהגדת הפסח. אך לא התכנסנו כאן לשם הויכוח הספציפי הזה, אלא לדבר על האמפתיה, ועל החוויה המכוננת של הסבל המשותף. סבא היה אומר שבפסח צריך לסבול: לאכול מצה שמייבשת את הגרון, ולהכיל את המרירות של המרור. כך אנו צורבים בתודעתנו את הזיכרון ואת התובנה הקיומית שאין מוסרית ועמוקה ממנה: חירות אמיתית מאפשרת לאדם להיפגש עם "העוני" ועם "האחרות" (יש מחלוקת על המילה הזו ולשם כך המרכאות), ובכך להיות אמפתי. האמפתיה הזו היא רדיקלית במציאות של ימינו (חן למפרט).

לפני שבועות ישבתי עם הסטודנטים, ביניהם ישבה גם ד"ר לפילוסופיה פוליטית, וקיימנו שיח על המוגבלות, על הולדת המילה, ועל הבנייתה. נוצר שיח ששבר את הדיכוטומיה המגבילה: "אנחנו והם", אנחנו למול המיעוטים, אנחנו למול האנשים עם המוגבלות. הערעור הזה וקריאת התיגר על המונחים המפרידים האלה ששמים חיץ היה חשוב ומהותי. הוא ניער את האבק מהמונחים, ביער את החמץ של השיח המנוכר. כי בעצם כל אחד בחברה הוא "מוגבל", או טומן בתוכו פוטנציאל ל"מוגבלות": כל יום אפשר לאבד ביטחון כלכלי ו"ליפול" למעגל העוני, להיפגע בתאונה, להיות מוקצה בגלל "שונות", להיות קורבן לאלימות כלכלית, מינית, מילולית, פיזית, נפשית ועוד, להיות חולה, זקן או להזדקק להשתלה דחופה ומצילת חיים. משום כך מוגבלות אינו תחום שצריך לדון בו ולהתייחס אליו באופן פטרוני ופטרנליסטי.

הפטרונות היא החולי, היא השפה המקבעת, והיא זו המגבילה את החירות, ואת החשיבה לגבי נושאים של שוויון מתוך שונות, ואת החשיבה בנושא נגישות אוניברסלית שהיא הקיימות שלנו בתור קהילה. השחרור שלנו מתפיסה של חסד והיציאה שלנו לארץ תפיסת זכויות האדם הוא השחרור המהפכני של המאה ה20. אך כחברה אנו נכשלים לפעמים ולכן כל שנה, כל יום אנחנו צריכים להפסיק להשתמש במונחים של חסד והגיע הזמן לדבר במושגים של צדק, חלוקה הוגנת, שוויון, זכות ועצמאות.

הקושיה השנייה: מה בין נגישות לפטרונות?

איך זה קשור אלינו? הנגישות היא הכרח קיומי. הנגישות היא נושא חברתי שאותו צריכים להוביל חברי הקהילה, אנשים חירשים וכבדי שמיעה (בהמשך אשתמש במונח "חירשים" בהיבט החברתי-תרבותי משום שההיסטוריה החינוכית-שיקומית עשתה הפרדה בין החירשים וכבדי השמיעה. המונח בשיח הזה מתייחס לכל סוגי הנגישויות). הנגישות האנושית, להבדיל, מנגישויות טכנולוגיות ואחרות, היא נושא מורכב ועדין שמעורבים בו אנשים, מתורגמנים, צרכנים חירשים, סימנים פוליטיים ותרבותיים, חלקם מורכבים, נכונים וצודקים וחלקם לא בריאים.

בהקשר של התייחסות פטרונית, חשוב להדגיש שהנגישות היא מקצוע גרידא, הוא מקצוע שירותי, הוא אינו מעשה של חסד, או של צדקה, השפה הזו של "אנו בחרנו במקצוע תרגום מתוך עזרה לקהילה" היא שפה שיש בה מן הפגם והיא צריכה לחלוף מן העולם. הבחירה במקצוע היא לשם בחירה במקצוע ממניעים נקיים יותר ואישיים, כמו הזכות לבחור מקצוע חברתי מעניין או ערכי, כמו שאנו בוחרים ללמוד עבודה סוציאלית. לפיכך, הדבר שהטריד אותי הוא לא הנושא של מי צודק, ומה שקוף ומה לא אלא השפה של מי שמנהל ומוביל את השיח. התרחשה כאן שבירה של עבודת המתורגמנות כעבודה קהילתית גרידא, וכתוצאה מכך נוצרה כאן ערבוביה לא נכונה. תפיסת העבודה כחלק ממערך הנגישות נסדקה ויצרה זילות של המקצוע- זילות של הזכות לנגישות מיטבית. המאבק של המתורגמנים גלש למאבק של הקהילה לנגישות. אומנם הנושאים האלה קשים להפרדה, אך לשם שמירת המקצוע וכבודו, לשם שמירת המטרות וזכויותיה של הקהילה ובחינה נכונה של תמונת המצב עלינו לבדוק את הזכויות הבוערות, מתוך תפיסת הנגישות הפרקטית-המערכתית של הקהילה (שבה אדון בהמשך).

יחד עם זאת, המאבק על תנאי השכר הוא מאבק שיש לבדוק אותו לעומק ולהבינו, כבני אדם אמפתיים ומושכלים. אך הערבוביה יצרה מערך כוחות לא נכון ובלבול גדול. זכויות המתורגמנים שונות מזכויות הקהילה, והן לא נגזרת ישירה של הזכויות שלנו, כפי שזכויות החולים שונות מזכויות הרופאים, למרות שקיימים קשרים ביניהם. לראייה נכונה, הרופאים הנאבקים על זכויותיהם לא יסחבו את הפצועים/החולים או ירכבו על גביהם בהתאם לאינטרסים של הרופאים השובתים. אמנם יש אלו שניסו להציג את המאבק של המתורגמנים כמאבקה של הקהילה- לא נכון תפיסתית, ללא קשר לתוכן. לכן חשוב לערוך סדר: הפרדה ברורה, לשמור על הנייטרליות של המקצוע (ככל האפשר). אי אפשר להשתמש באופן ציני בקהילה מוחלשת, שחלק ממנה עדין לומד את "המקצוע" ולהפוך אותה לכלי ניגוח בויכוחים לא ענייניים. המתורגמנים הם רק חלק ממערך הנגישות הציבורית, ועלינו למנוע את ההפרטה של הנגישות הציבורית (היא כבר הופרטה, מדובר גם על ההפרטה מהשיח ושבירת השוק), אחרת תילקח מידי הקהילה, ותעבור לידי אנשי מקצוע של המתורגמנות, הקובעים סדר יום.

חשוב לדעת, לנגישות הציבורית הוקצה תקציב ציבורי שנועד לנגישות קהילתית, בהקבלה לתרגום קהילתי שהוכר כמקצוע בקרב מיעוטים אחרים כמו הקהילה האתיופית. לכן אי אפשר להפוך אותה למקצוע עצמאי קפיטליסטי או לשבור את השוק באופן מופרע, מכיוון שהתקציב לנגישות הספציפית הזו יוזרמו תקציבים באופן עקבי, וכל חריגה מופרעת תהווה בדיקה של וועדות האוצר למול וועדת חוק הנגישות או משרד הרווחה. חרב הוועדות האלו הן סכנה האורבת למערך הנגישות שאמור להיות מוטמע בחוק, והנפגעת המיידית היא אוכלוסיית המיעוט. הפוליטיקה הכלכלית של הנכויות היא פוליטיקה כלכלית היררכית, קשוחה, שעלולה להיות שבירה. לכן זה הזמן לעשות בחינה מוסרית עמוקה של המקצוע, לרענן מחדש את הקוד האתי, את האתיקה של מוסר עבודה, וגם לבחון את הנושא הזה בעיניים כלכליות -חברתיות, ולא כלכליות בלבד.

כמובן שהדרך אל העשייה הנכונה היא בידינו. הקהילה החירשת בימים אלה אוחזת בלפיד, מאירה את השבילים הנכונים של המאבק, מציגה את שאלותיה באופן נכון, נוקב, יש סימנים של היגיון וצדק חברתי. זה הזרם הנכון וזו האמת- זוהי נקודת המוצא שממנה יש להשקיף על הנושאים הנגזרים מתוך הזכות לשוויון והזכות לנגישות.

אין כאן ניסיון לבטל, כלל וכלל, את הזכות למאבק זה או אחר, אך איני רואה בעין אוהדת את הערבוב הלא נכון והלא מקצועי שבין זכויות עבודת המתורגמנות לבין זכויות הקהילה. יש כאלה שצועקים לסולידריות, אך אי אפשר לייצר סולידריות בריאה ללא ידע נכון של העובדות, של התפיסה הנכונה בנושא הנגישות, של יצירת כלכלה חברתית בנושא הנגישות האנושית, או לייצר "סולידריות" על חשבון מטרות גדולות יותר, וקריטיות יותר של הקהילה או לקבוע סדר יום לקהילה הנלחמת על קיומה החברתי ועל זכויותיה.

הקושיה השלישית: איך צריכה להיראות פרקטיקת הנגישות שלנו?

בעקבות ביטול תפיסת החסד יצרנו את הזכות לנגישות. אך הנגישות הספציפית שלנו בעצם דורשת פיתרון מערכתי רחב יותר, מקצועי יותר, מוסרי יותר, מושכל ונכון יותר. ההכרה המימסדית בנגישות הציבורית שלנו מצריכה בהתאם גם פיתרון מימסדי מוסדר. רק גוף ציבורי אמין בעל מנגנון פיקוח ואכיפה המורכב מייצוג חירשי מוביל ומקצועי יכול להוביל נכונה ונאמנה את הנושא של נגישות ציבורית.

כפי שאפשר לראות, יש צורך במיפוי גדול יותר ומעמיק יותר של הצרכים, של סקאלת הצרכים, והדרכים ליישם את המענים המותאמים לצרכים האלה ברמת המקרו. כרגע אנו במצב של נגישות חלקית-מועטה, אך זהו שלב הביניים ביציאת המצריים הקהילתית שלנו.

בנוסף, ההכרה המימסדית הזו בנגישות מיתרגמת בימים אלה בוועדות של תקנות חוק הנגישות, אך גם פה הנגישות היא לא מספיקה, זה רק עוד חלק לצד החלק של סל הרווחה, אבל הינו חלק מאוד משמעותי בתמונת הנגישות האוניברסלית. אני משערת שתוך כדי ניתוח ומיפוי מלא של הנגישות של סל הרווחה והנגישות הציבורית של חוק הנגישות נוכל להבין מהו החסר ומה המעוות שצריך לתקן. מיותר לציין שגם חוק הנגישות עצמו אינו נגיש לציבור, לא מבחינת השפה, ולא מבחינת היישום. והביורוקרטיה צפויה להסתעף, אכן לומדים לאט בשטח הפעילות ששפה לא נגישה בהיבט הציבורי היא מחסום לחוק אזרחי של "הנגישות לאזרחים". אבל נניח לשפה לעת עתה, ונעסוק במיפוי:

1. סל הרווחה: הארגונים מודעים לבעייתיות הקיימת בסל, ושואפים לשנות, לשפר ולתקן. חשוב לזכור שאין הארגונים מנסים לטרפד את התהליך, אלא לשפר, אך הכוח האמיתי לא רק בידיהם, אלא בעיקר בידי הקהילה, ולכן עלינו לחתור אחר מרכיביה המשותפים של הקהילה הפלורליסטית שלנו, לעבוד יחד, ולזהות את המטרות המשותפות ולהגדיל את הכוח הפוליטי למול המימסד למען השינוי. חשוב להבין שתפיסת סל הרווחה שונה במהותה מתפיסת רוח "חוק הנגישות המערכתית". אכן, חשוב להילחם על הזכויות, ועל הזכות להנגיש בדרך שאנו בוחרים, עד שיושמו תקנות הנגישות של חוק הנגישות. הארגונים והעמותות אינם הכתובת הסופית, אלא המדינה שהפריטה את הזכויות, והתנערה מהאחריות לכונן כאן שוויון (אחד הסימנים לכך הוא שהנושא עבר למכרזים- איך נושאים חברתיים הוצאו מאחריות המדינה זו שאלה כלכלית-חברתית כללית), ומדוע אין ייצוג חירשי בוועדות הציבוריות (פרט לארגונים)-שאלה רטורית.

2. חוק הנגישות: בימים אלה מתגבש בוועדות הכנסת, אמנם המכונות לא משומנות, והגלגלים חורקים, אך החוק הזה הוא שלב נוסף ומהותי מאוד לקראת הטמעת נגישות מערכתית ומיטבית יותר. כאזרחים, עלינו ללמוד את הנושא, להבינו, לזהות את החסר ולהיאבק על קידומו יחד עם קבוצות פוליטיות של אנשים עם מוגבלות, להיפרד מהשפה של "אנחנו והם", לשמור על הצרכים הספציפיים שלנו במקביל, וגם להצטרף למאבק קולקטיבי-עקרוני ככלי פוליטי, כלובי פוליטי רב עוצמה. כאן יש הזדמנות פז לתפוס טריטוריה ולפמפם הלאה את הקריטיות של הנגישות לקהילה. הנגישות היא אינה תלויה באישור מערכות הסיוע כמו בטל"א או משרד הרווחה אלא תוצר של תפיסה חברתית של הזכות לנגישות. למשל יש אנשים שרוצים ללמוד תואר ראשון שני ושלישי, והכתובת אינה רק בביטוח הלאומי- אלא בחוק הממשלתי: כלומר יש לנתב את הדרך למאבק על נגישות ועל חופש העיסוק לכל צרכן חירש השואף לקדם את עצמו, לחלץ עצמו מרצפת הבטון, ולשבור את תקרת הזכוכית.

3. מיסוד המקצוע "מתורגמנות" ו"תמלול"- לאור הדברים שצוינו לעיל יש צורך בהקמת המקצוע המתורגמנות בהיבט של מיסוד המקצוע ושל ההיבט הסוציאלי. השוק של המתורגמנות כרגע הוא פרוץ ומועד לבלבול. לאור התפיסה החדשה יש לבחור בפרקטיקה של עבודה שירותית פורמלית. בעבודה מהסוג הזה יש להטמיע מערך של סוגי הנגישות: מנגישות הפרט ועד נגישות ציבורית. לצורך ההדגמה נגישות ציבורית היא נושא מורכב הדורש יד מקצועית, תרתי משמע, וטיפול נכון: למשל תרגום בטלוויזיה הוא תחום פרוץ, שאין עליו פיקוח וסדר. וזהו תחום שנשלט על ידי המתורגמנים ללא שיתוף של הייצוג החירשי, כך שצריך להפוך את המערך הזה בצורה מקצועית, ולבדוק אותו מחדש בהיבט החירשי.

4. הכנסת ההיבט של זכויות סוציאליות של המתורגמנות היא נגזרת של תפיסת הנגישות לקהילה. משרד הרווחה, התמ"ת עם המכון לקידום החירש בימים אלה עובד על מיסוד המקצוע לפי שיטת הדירוג של התמחויות ושיטת ההסמכות. גם את הנושא הזה צריך ללמוד ולשקף, לשתף את הקהילה בנושא ההסמכות ולבדוק את ההשקות שיש בין הנושא לבין חוק הנגישות מכל ההיבטים. אלו החלטות שמשפיעות על עתיד הקהילה, ולכן יש צורך בשקיפות מלאה ולמידה שיתופית של הנושא. יש נכונות לכך, כי זו הדרך לשינוי. דרך הדיאלוג המשתף, החושב והשקול יהיה אפשר להתעצם ולהשיג את האימפקט החיובי הראוי דרך ההסברות החברתיות.

5. חברות התקשורת: המאבק לנגישות חייב להתפרש על כמה משרדי ממשלה רלוונטיים, וזאת דרך המיפוי של "הנגישות". למשל דרך השימוש המושכל בטכנולוגיות הקיימות, הישימות, העומדות לשירות הציבור ועל פי תפיסת חוק השירות החדש אנו זכאים לדרוש שירות שווה. לפי "חוק בזק" יש לתת שירותים ללא אפליה. וזה כולל את כל חברות התקשורת: אורנג', פלאפון ואחרות. דרך החוק יהיה אפשר למנף את נושא הנגישות של חברת החירשים בישראל. תמונת מצב עכשווית: התקשורת כיום מיועדת רק לקבוצה השומעת, ולפיכך עלינו להקים מחאה, ולדרוש שירות אנושי וטכנולוגי לאוכלוסיה החירשת ללא הבדל מין, גזע, תרבות, לשון ועוד.

הקושיה הרביעית: בין נטל לשחרור- איפה בדיוק הנטל על החברה?

תוך כדי ניתוח מהלכים פוליטיים אפשר לראות את השיעבוד לתפיסות האנכרוניסטיות, ואיך אפשר בעצם למגר אותן. אך כדי למגר, קודם צריך לזהות אותן. המערכת של ביטוח הלאומי ומערכת הרווחה, למרות היותן מערכות חיוביות בבסיסן הן מערכות המשועבדות לגחמות של פוליטיקה ממשלתית צרה וקטנה ולחשיבות שאבד עליהן הכלח. בראייה הגדולה יש לי אמפתיה עמוקה מאוד כלפי המוסדות האלו, מוסדות שמייבשים אותם, וזאת בשל פירוק המדיניות החברתית. ראשי המדיניות הכלכלית נוגסים במוסדות אלו, ואלו מוסדות גוססים לצערנו.

גם בימיהן המפוארים של מערכת ביטוח הלאומי וגם של מערכת הרווחה זוהו בעיות שנבעו מתפיסת החברה כלפי האדם עם הצרכים. מדוע נושאים חברתיים הפכו לנושאים טיפוליים- שיקומיים? התפיסה השיקומית בעצם שמרה על ההיררכיה, על תפיסת הצדקה, והדחיקה את שיח הזכויות הציבורי על שוויון ונגישות כשיח של כולנו. לכן אצבע מאשימה כלפי המוסדות האלו היא אצבע טועה ומטעה. ללא כוונת זדון של המערכות עצמן, מערכות אלו הפכו להיות נטל על החברה, על חברות מיעוטים בגלל הדרקוניות של הניכור, של חוסר ההבנה, ושל המבנה הביורוקרטי הבלתי אפשרי שדרס את הנגישות לאדם ולאזרח. אך האצבע לא צריכה להיכוון כלפי המערכות האלו משום שאלו ניסו למרות הקשיים להיות ארגונים חברתיים המובילים מהלכים חברתיים חשובים, אלא כלפי מחזיקי הידע הישן שאינו רלוונטי ואין לו שום קשר לידע החדש על החירשות ועל נושא "המוגבלות".

אנו צריכים לדבר גם מול אלו שמתכננים את המדיניות, שקובעים את הסדר. חוק לרון (למרות הבעייתיות הוא הכרחי) אינו מתייחס לחירשות במובן המותאם. נוכחות החירשים נפקדה, והחוק אינו מבין את נושא "קביעת אי כושר עבודה". אי כושר עבודה אינו נובע מהאדם החירש אלא נובע מהתפיסה של החברה, שעדין מפלה את האדם החירש בעולם העבודה. רוב האנשים מתנקזים לעבודות שהשכר בהן נמוך, או עובדים בתת תעסוקה למרות המאמץ והתארים שיש בידם או לא יכולים להיחלץ מרצפת הבטון (תקרת הזכוכית זה כמעט בגדר חלום). אנו תקווה שנצליח להשתחרר מהשיעבוד לנטל הביורוקרטי, שנקבל יחס של מיעוט פוליטי שכן זקוק להשלמה בשכר, זאת עד להטמעת הנגישות המלאה בחברה. שנמשיך להיאבק עד לשחרור מהגישות הישנות, והדעות הקדומות.