מכתב תודה לגל רוקניאן
יוני 17, 2009
סדנה מיוחדת לאנשים חרשים וכבדי שמיעה, לסיוע בתהליך חיפוש עבודה
יוני 22, 2009
הצג הכל

נולדתי לסבא ששני הוריו היו חירשים. ידעתי מסיפורים שהיה מתקשר אתם בשפת הסימנים, ובגלל שסבי היה אדם כן בצורה שהיתה גורמת לא פעם למבוכה רבתי בקיבוץ כולו, פיתחתי תיאוריה שלפיה שפת הסימנים היא שפה פשטנית מאוד, גסה, שלא מאפשרת התפתלויות לשוניות, ולכן ההבדל בין שקר לאמת דרמטי עד כדי כך שתמיד יתפסו אותך בשקר, ולכן סבי נהיה דובר אמת חסר תקנה.

בקורס מבוא לבלשנות העמידו אותי על האיוולת הזאת. שפות סימנים (וכל אחת מהן שונה מאחותה), הן שפות לכל דבר, הן אינן מומצאות אלא מתפתחות באופן טבעי, יש להן עושר לשוני מדהים, תחביר מורכב, אפשרויות למשחקי מלים והתפתלויות אין סוף ורק בעל אוזניים שומעות שכמוני יכול היה להיות חירש לכל אלה. אבל לא בכל מקום מפלים חירשים. סיפורה המופלא והלא-מופלה של קהילת חירשים באי מרתס ויניארד שבמסצ'וסטס יצא לפני כמה חודשים בעברית תחת השם "כולם כאן דיברו שפת סימנים". ספרה של נורה אלן גרוס (כרמל, מאנגלית: רז קטלן) אינו זוכה בינתיים לתגובות בישראל. מה שחשוב להבין הוא שההגדרה של החירשים כמיעוט אינה נובעת בהכרח מהעובדה שהם אינם שומעים, אלא גם מכך שהשפה שהם דוברים היא שפת מיעוט. וזה מה שמפתיע בסיפור שהתרחש באי – החל מהמאה ה-17 עד 1952 במאה ה-20 – כולם, שומעים כחירשים, דיברו שם בשפת סימנים.

כשאלן גרוס יצאה לחקור את סיפור קהילת החירשים הזאת בשנות ה-80, עוד עלה בידה לראיין את זקני המקום ולשמוע את סיפורם, כולל סיפורו של אחרון החירשים באי שמת ב-1952. אחד הקשישים הצביע על הבית של ג'דידיה. "הוא היה שכן טוב", קבע, "עסק בדייג ומעט בחקלאות. היה אחד משייטי הדוגיות הכי טובים בכל האי, הישג ראוי לציון, אם מביאים בחשבון שהיתה לו רק יד אחת". אלן גרוס חוקרת אותו: "מה קרה ליד השנייה?", ועל כך הקשיש משיב: "הוא איבד אותה בתאונת מכסחה כשהיה נער". אחר כך הוא מוסיף: "הוא היה גם חירש-אילם". נראה שהעובדה שהיה חירש (וגם אילם, מקרה נדיר יותר) היתה משנית. למעשה, חלק מהמרואיינים לא תמיד זכרו אם מישהו היה חירש או לא.

לסיפור הזה יש רכיב סטטיסטי: אם במאה ה-19 אחד מכל 5,728 אמריקנים נולד חירש, הרי שבאי שיעור החירשים היה אחד ל-155. מה קרה שנולדו שם כל כך הרבה חירשים? מה קרה אחרי 1952? האם השומעים למדו את שפת הסימנים כשפת אם או בבית הספר? איך קרה שסיפורה של הקהילה הזאת כה שונה מתולדות החירשים במערב? האומנם "לא תקלל חירש ובפני עיוור לא תתן מכשול"? זהו סיפור עם רכיבים גנטיים, היסטוריים ואנתרופולוגיים, והפאזל הזה מצטרף לכדי תמונה אנושית מעניינת, בעברית משובחת. מכאן אעבור לקבוצת מיעוט אחרת לגמרי: לפני כמה שנים חזרתי משהות של שנים אחדות בגרמניה. בלי ממש להתכוון, יצאתי למסע לפולין ולכמה מקומות אחרים, שבו התברר לי למה הגיעו רק שמונה אנשים לבר-מצווה שלי. כעבור כמה חודשים פרסמתי רשימה אישית וארסית בעיתון "ידיעות אחרונות" (התנהגות כפוית טובה כלפי מארחי הגרמנים). בין השאר קבלתי שם על היחס האוהד-מדי שמסתיר לפעמים דברים שלא רוצים לדבר עליהם. הרגשתי שהנוכחות שלי כיהודי-ישראלי, לעצמה, היא עניין שערורייתי, ממש כמו שאמרו על הסרט "שואה" של קלוד לנצמן, שהוא מעורר בגרמניה יותר אי-שקט ממה שעוררה השואה עצמה.

מה שלא סיפרתי אז הוא שכחודשיים לפני כן ראיתי את סרטו של מארק רותמנוד על קבוצת "הוורד הלבן", שיצא למסך באותה שנה (2005). כשיצאתי מהקולנוע בהרדנברגשטראסה הרגשתי אשמה כלפי הקבוצה הזאת. ארבע שנים קודם לכן התגוררתי במינכן והייתי עובר דרך קבע ליד כיכר "האחים שול" (Scholl) בכניסה לאוניברסיטה. כששאלתי פעם סטודנטית ישראלית על שם מי קרויה הכיכר, אמרה לי "סתם כמה סטודנטים גרמנים שחילקו פמפלטים בזמן המלחמה. מסכנים הגרמנים, אין להם באמת גיבורים מאותה תקופה". האחים שול היו חברי קבוצת "הוורד הלבן" ששילמה בחייה על הפצת חומר תעמולה אנטי-נאצית בשנים 1942-1943. עזבו את עונש המוות, חישבו רק על העובדה שמשרד התעמולה של גבלס אסר על החזקת מכונות כתיבה. אותו מנגנון תרבותי שעזר לי לא לדעת על ההיסטוריה של "הוורד הלבן" (ותנועות התנגדות אחרות קומוניסטיות, דתיות, אנרכיסטיות ועוד) הוא בדיוק אותו מנגנון שהביא לכך שהסרט "הוורד הלבן" לא הוקרן בבתי הקולנוע בישראל. גם זכייה בפרס האוסקר לא הועילה. לא הופתעתי שנדרשה ניצולת שואה לפרסם את הספר הראשון בעברית בנושא. לפני קצת יותר משנה הוציאה ינינה אלטמן, פרופ' לכימיה וסופרת, שנכלאה בזמן המלחמה בגטו לבוב ואחר כך הועברה למחנה הריכוז ינובסקי, את הספר "הוורד הלבן: סטודנטים ואנשי רוח בגרמניה לפני ואחרי עלייתו של היטלר לשלטון" (פרדס). הספר הוא מחקר מרתק וקריא להפליא של התקופה, כשבמוקד הספר פועלם של אנשי "הוורד הלבן": שישה אנשים, שישה פמפלטים ושש הוצאות להורג. הספר נסקר בקצוות הנידחים של הביקורת, לא היה לרב-מכר ומספר סיפור לא מובן מאליו מבחינה פוליטית ואנושית. בספרו "צופן א.ד.מ.ע" נזכר יחיאל די-נור, הסופר ק' צטניק, בקצין נאצי שהכניס את האנשים לתאי הגזים. הם מסתכלים זה בזה, ודי-נור, מבין לראשונה שאילו היה במקומו כנראה היה עושה אותו הדבר. לאחר מכן הוא חוזר בו מהביטוי "פלנטה אחרת" שבו כינה את אושוויץ במשפט אייכמן. אלה היו בני אדם, הוא קובע.

נועם אורדן הוא מתרגם וכותב עבודת דוקטורט בתורת התרגום באונ' בר אילן

לכתבה המקורית לחצו כאן.

המכון לקידום החרש מברך על יציאת התרגום של ספר זה בשפה העברית ומזמין אתכם לרכוש את הספר ישירות מהוצאות כרמל, ולהתרשם מחוויה שונה וייחודית. רוצים ללמוד את שפת הסימנים הישראלית ולפתוח צהר לקהיליית האנשים החרשים בארץ? אף פעם לא מאוחר! הרשמו כבר עכשיו לקורסים בשפת הסימנים של המכון לקידום החרש

כל הרוכשים ספר זה עד תום שבוע הספר ומציינים במעמד הרכישה כי הם הופנו מאתר "סלע" של המכון לקידום החרש, יזכו ל 30% הנחה!

 

להזמנת הספר – הוצאת כרמל
טלפון – 02-6540578
פקס – 02-6511650
עלות הספר 68 ש"ח.