אוניברסיטת חיפה: יש תינוקות שסובלים מ"חירשות זמנית"
מרץ 8, 2009
דברים שהורים חרשים "שומעים"
מרץ 8, 2009
הצג הכל

נשים עם מוגבלות הן כ-16% מאוכלוסיית הנשים. אף שקבוצה זו אינה גדולה, יש לה צרכים ייחודים והיא מופלית לרעה, הן על רקע מוגבלותה והן מסיבות מיגדריות ואינה מקבלת מענה הולם מהמדינה ומגורמים שונים העוסקים בתחום (ברויאר נ. לרנר 2003).

בשנים האחרונות גדלה בעולם ההכרה בזכויותיהן של נשים עם מוגבלות, פריצת דרך ראשונה בנושא הייתה בוועידות האו"ם בבייג'ין בשנת 1995, כאשר תנועת הנשים העולמית הכירה בפעם הראשונה בנשים עם מוגבלות, וראתה בהן חלק ממנה (2000 Denger).

האמנה לזכויות אנשים עם מוגבלות שהתקבלה באו"ם בשנת 2006 עיגנה את זכויותיהן של נשים עם מוגבלות בכמה היבטים. לפי האמנה, נשים עם מוגבלות חשופות לאפלייה מרובה ולפיכך, מובעת בה מחויבות לנקוט צעדים כדי לוודא שהן יזכו בשיוויון זכויות ובתנאים שיאפשרו להן קידום והעצמה.

נשים עם מוגבלות נתקלות במגוון רחב מאד של קשיים בכל תחומי החיים. יש לכך דוגמאות בספרות המקצועית בנושא- בריאות, תעסוקה, זכאות לקצבאות, חינוך מיני, חשיפה לאלימות מילולית, פיזית ומינית ( 1997,Schriner, Barnatt & Altmanׂ).ׂ

גם חקיקת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (אריאלה, א. אורנשטיין ,ד. 2001) שנכנס לתוקפו ב-1999 היווה מעין מהפיכה בתחום זה. החוק עיגן את ההכרה בזכויות אנשים עם מוגבלויות ואת מחויבות החברה למימושן. לראשונה נקבע איסור אפליה בתעסוקה, ייצוג הולם במקום העבודה, חובת המעבידים לבצע התאמות (כגון נגישות פיזית ושעות עבודה) והבטחה כי מודעות "דרושים" לא ינוסחו באופן המפלה מוגבלים.

סעיף נוסף בחוק קובע נגישות שירותי תחבורה ציבורית לאדם עם מוגבלויות. בנוסף קובע החוק הקמת נציבות שיוויון זכויות, שתפקידה לקדם את השוויון הלכה למעשה, ולמנוע אפליה של אנשים עם מוגבלויות.

נתונים על נשים עם מוגבלות:
נתונים מסקר הבריאות הלאומי של משרד הבריאות משנת 1997-1996 אשר השווה בין שכיחות המוגבלות בקרב המינים, הראה כי בגילאים 0-24 שיעור הנשים עם מוגבלות עמד על 0.1% ו-0.4% בקרב גברים. בין הגילאים 25-44 עמד שיעור הנשים עם מוגבלות על 2.5% ושיעור הגברים עם מוגבלות עמד על 2.9% . בגיל 65 ומעלה עמד שיעור נשים עם מוגבלות על 21.3%, לעומת 14% בקרב גברים.

נישואין: לעומת נשים ללא מוגבלות, יש סבירות גבוהה יותר כי נשים עם מוגבלות לא יינשאו לעולם, יינשאו מאוחר ויתגרשו אם יינשאו. 49% בלבד מהנשים עם מוגבלות נישאות, לעומת 60% בקרב גברים עם מוגבלות ונשים ללא מוגבלות.
חינוך:רק 16% מכלל הנשים עם מוגבלות הן בעלות השכלה גבוהה לעומת 31% מהנשים ללא מוגבלות ו-28% מהגברים עם מוגבלות.
תעסוקה:הסבירות שגברים עם מוגבלות יועסקו (כולל עבודה מוגנת) גדולה כמעט פי שניים מהסבירות שנשים עם מוגבלות יועסקו (20% גברים לעומת 12% נשים) (מתוך מחקר משותף של הג'וינט -מכון ברוקדייל והמוסד לביטוח לאומי על מקבלי קצבאות נכות). בנוסף , נשים עם מוגבלות משתכרות 56% משכרם של גברים עם מוגבלות.
בריאות:הצוותים הרפואיים אינם מיומנים בטיפול באוכלוסייה זו. 39% מהנשים ציינו שהרופאים אינם מדברים עימן במישרין כאשר אדם נוסף נוכח בביקור.
אלימות:שכיחותה של התעללות בנשים עם מוגבלות גבוהה פי שניים מזו אצל נשים ללא מוגבלות, הן קורבנות להתעללות רגשית מצד מטפלים, ספקים של טיפולי בריאות, בני משפחה ואנשים זרים (1998Nosek ,Howland, Young ׂ). פגיעתן הגבוהה של נשים עם מוגבלות מוסברת ע"י החוקרים במספר אופנים:

מסטריאוטיפים של א-מיניות ושל פאסיביות המיוחסים להן, ממחסור בעזרים, מאי נגישות אל גורמים קהילתיים וסביבתיים, מחשיפה גדולה יחסית למערכות בריאותיות ומוסדות, מתלות בתוקף, ממחסור באפשרויות תעסוקה- חוסר עצמאות כלכלית, אין אונות פיזי ופגיעות יתר, בידוד חברתי ועוד.

אם כן, נשים עם מוגבלות הן באמת אחת הקבוצות הפגיעות בחברה ומופלות בתחומי חיים רבים ומהותיים.

קהילת החירשים ונשים חרשות:
לפי הערכות מקובלות, קרוב ל-10% מהאוכלוסייה הם אנשים לקויי שמיעה בדרגות שונות בישראל (אין נתונים לגבי מספר נשים ומספר גברים). במחקר של קהילת החרשים בישראל נמצא כי השכיחות של החרשים (לא כולל כבדי שמיעה) היא 1.5 בערך לכל אלף איש (סלע ו-ויזל 1992). ככל שעולה הגיל, כך עולה מספר האנשים עם לקות בשמיעה.

לפי ההערכה, לאחר מכל שלושה אנשים מעל גיל 65 יש ירידה ניכרת בשמיעה ו- 15% מכל האנשים בגיל זה הם חרשים. לקות שמיעה – חירשות וכבדות שמיעה, הינה נכות קשה היוצרת אצל האדם הלוקה בה קושי חמור ביכולת התקשורתית שלו. מגבלת התקשורת אופיינית לכל לקויי השמיעה בכל הגילאים. ובאה לידי ביטוי אצל אנשים בעלי דרגות שונות של לקות שמיעה באופנים שונים ובמידות חומרה שונות.

כך, לדוגמא, עשוי האדם לקוי השמיעה להתקשות בקליטת מידע ספונטאני מהסביבה ומהמדיה כדוגמת טלוויזיה ורדיו, להיות שותף פעיל בשיחות, במשחק ובאירועים חברתיים, להבין את המתרחש בבית ועוד. כל אלה כמובן גורמים לקשיי תפקוד והשתלבות בחברה השומעת.

קשיים אלו מועצמים על אחת כמה וכמה אצל נשים חרשות וכבדות שמיעה, אשר נאלצות לנווט בין הרבה דברים בבת אחת ומשקיעות אנרגיות רבות ב"לשמוע" מה קורה מסביב.

הקושי בתקשורת מייצר בעיות משניות רבות כדוגמת בעיות רגשיות כתחושת ערך עצמי ירוד, בעיות חברתיות, בדידות, קושי ביצירת קשר, תחושה על ניתוק מהסביבה, קשיים בלימודים ובהשתלבות בעולם התעסוקה וקשיים בהשתלבות במעגלי החיים בכלל. קהילת החרשים בישראל אינה מגדירה את עצמה כקבוצה הסובלת מליקוי, אלא כקהילה שלה מאפיינים של קבוצת מיעוט: יש להם היסטוריה משותפת, פעילות תרבותית וחברתית משותפת ושפה משותפת- שפת הסימנים הישראלית.