יוזמה חדשה: תואר אקדמי ברפואה משלימה
יוני 2, 2009
מחכים שהעולם ישתנה
יוני 8, 2009
הצג הכל

לפניכם קישור לכתבה מעניינת על חן למפרט, מחבר "חינוך רדיקלי כביקורת הניאו קפיטליזם". חן למפרט מציע מבט אחר, ביקורתי -אמפטי על החינוך של ימינו ופותח צוהר למחשבה על תפיסת החינוך בישראל ובעולם. מבחינה אוניברסלית תכני הכתבה קשורים מהיבטים חברתיים ותרבותיים לנושא חינוך ילדים חרשים במערכת החינוך (שפת סימנים ישראלית ואוריינטציה תרבותית). הערך המשמעותי של הכתבה טמון בערך של העצמת קבוצות מיעוט, ילדים ונוער בפרט. הכתבה מעלה סוגיות חשובות ומעוררת מחשבות על חינוך ילדים חרשים וכבדי שמיעה ופני עתידם בחברה הישראלית, מבחינת הנגישות להשכלה, לתעסוקה והשוויון בכל תחומי החיים

 

30 שנה פעל ד"ר חן למפרט כאיש חינוך וכמדריך חבורות רחוב והקדיש את עצמו לעבודה "בביוב של החברה הישראלית". כשהבין שהמציאות חזקה ממנו, התחיל לשתות ומשפחתו התפרקה. היום הוא טוען שהמורים בישראל צריכים קודם כל להיות בייביסיטר טוב. שיעור ראשון: ללמוד לשתוק רבע שעה עם ילד

 

    

 

    

 

  

 

  

 

  

 

ד"ר חן למפרט. כשאני חובש את כובע הפילוסוף, אני פסימי
צילום: אייל טואג

המשרד של חן למפרט מפוזר על מושבי ההונדה סיוויק שלו, שבה הוא גומא מדי חודש כ-4,000 ק"מ כשהוא נע בין מעלות-תרשיחא לכפר שלם בדרום תל אביב. ד"ר למפרט, מרצה לפילוסופיה, חינוך ביקורתי וחקר תרבות באקדמיה ובסמינרים למורים, היה בעבר מדריך חבורות רחוב ובשנים האחרונות הוא מנהל, יחד עם גדי אבידן, את "הרשת החברתית" – פרויקט חינוכי לילדים במצוקה. "אתה מרים את הפקק של האמבטיה וכל הדמונים יוצאים החוצה", אומר למפרט. "המדריך שלנו שואל את מנהל בית הספר מיהם הילדים במצוקה והמנהל מוציא רשימה של עשרה. כולם בנים. מתברר שאלה הבריונים של בית הספר, כלומר אלה שגורמים מצוקה למורים. הם לא בהכרח שרויים במצוקה. להפך, הם מחלקים כאפות ועושים חיים. הילדה בכיתה ג' שיושבת בספסל האחורי וכבר שנתיים לא דיברה, לא עושה בעיות. אף אחד לא שאל אותה מה קורה איתה והיא מזמן ויתרה. 

 

  

הרשת החברתית מזהה דווקא את הילדים האלה ומצמידה להם מדריך-חונך".

40 מדריכים עובדים עם כאלף ילדים וילדות בסח'נין ובכפר שלם, בטבריה, במעלות-תרשיחא ובלוד. על המדריכים להיות זמינים לחניכיהם במשך כל שעות היממה וגם בשבתות ובחגים, במטרה להיות עבורם דמות קבועה, יציבה ומשמעותית. "מדריך שלנו", אומר ד"ר למפרט, "אמור להיכנס לחדרה של העובדת הסוציאלית ולדאוג שהתיק של הילדה שהוא מטפל בה לא יישכח בתחתית הערימה הגבוהה".

את המדריכים, בני 30 פלוס, בוחרים למפרט ואבידן בקפידה. "הם מוכשרים, כולם כבר אחרי הודו ודרום אמריקה", אומר למפרט. "הם השלימו לימודי תואר ראשון בעבודה סוציאלית, בחינוך או בפסיכולוגיה. רובם בעלי משפחות צעירות וכבר נולדו לא מעט ילדים ברשת. היו לנו גם עיתונאים, אינסטלטור וטייס שחזר משהות ממושכת בהודו. הם משתכרים כ-6,000 שקל בחודש. זה נורא ואיום, אבל הם אידיאליסטים".

בעקבות דו"ח שמידט מ-2006, שמצא שיש בישראל כ-350 אלף ילדים בסיכון, החליטה הממשלה להרחיב באופן ניכר את הטיפול בהם. "'קרן קרב' החליטה לעזור לממשלה", אומר למפרט. "אמרנו, ניקח ארבעה-חמישה ישובים ויחד עם ארגון הג'וינט נעשה פיילוט ונתחיל לעבוד עם ילדים. זה מה שאנחנו עושים".

שש דקות בשנה

הכל אצל למפרט אישי ויש לו אינספור סיפורים. את הראיון הוא התחיל בחוויה אישית: כשבנו הבכור (מנישואיו הראשונים), כיום מדען במכון ויצמן, בן 28, התגייס לצה"ל ויועד לחיל המודיעין, הוא התבקש להמליץ על מורים מהיסודי והתיכון שיכולים לספר עליו. "לתדהמתי, הוא לא הצליח להעלות ולו שם של מורה או מבוגר, מבית הספר גרץ, שמכיר אותו דיו. לאחר חיפושים במשך חודש הוא פנה למישהי מגרץ וביקש שתגיד שהיא מכירה אותו. הזמן הממוצע שמורה מדבר עם ילד הוא כשש דקות בשנה. רמת הניכור של ילדים מבתי הספר בארץ היא מן הגבוהות בעולם".

למפרט ואבידן (יחד עם גיש עמית) שיתפו פעולה בעבר בכתיבת הספר "הקול השותק – מבט אחר על ילדים בבית הספר", שהופיע לפני שלוש שנים בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אחר כך כתב למפרט ספר נוסף וקרא לו "האחר חסר הערך", אך בהוצאת רסלינג בחרו לו שם אחר, "חינוך אמפתי כביקורת הניאו-קפיטליזם". למרות השם ("הנוראי", לדעת למפרט, "אלים ואטרקטיווי ומייצג נכון את הספר", לדעת עידן צבעוני, מעורכי רסלינג) זהו מסמך מרתק, תוצאה של 30 שנות עבודה שלו עם ילדים ובני נוער.

אתה טוען בספר שמערכת החינוך חולה, אבל אתה אומר גם שזו מערכת מוסדית שהצליחה.

"החינוך בישראל מצליח מאוד. צריך לזכור שמערכת החינוך לא נבנתה במקור כדי לעסוק בחינוך. היא נבנתה באמצע המאה ה-19, ולא רק בארץ, כדי לייצר פועלים טובים למפעלי התעשייה וחיילים טובים לצבא. מה שהמערכת בארץ עושה בצורה הטובה ביותר זה לגרום שיהיו הרבה אזרחים משלמי מסים וחיילים לצבא. במשימות הלאומיות הללו מערכת החינוך עומדת מצוין. לא כולם משרתים, אבל הצבא גם לא צריך את כולם, תמיד היו מספיק חיילים לצה"ל ויש עודף בגביית מסים במדינת ישראל. מה שמערכת החינוך לא אמורה לעסוק בו, זה בחינוך".

למה כוונתך במונח חינוך?

"רוב האנשים חושבים שחינוך זה לשמור על חוק וסדר ולהגיע להישגים לימודיים. אם אלה הפרמטרים, אז יש חינוך לא רע בארץ. מגיעים להישגים לימודיים כמו שצריך: יש קצת מצטיינים, הרבה בינוניים וקצת נכשלים. אבל בחינוך המערכת לא עוסקת. חינוך במובן של טיפוח האדם וכישוריו, יצירתיות וגילוי האנושי. חינוך במובן של צמיחה אישית או חברתית. המדינה לא מעוניינת בדברים הללו. החברה מעוניינת במערכת חינוך שמשעתקת את הסדר החברתי הקיים. פירושו שרוב האנשים ישלימו עם חיים בינוניים".

מדינת ישראל לא מסתפקת בכך ולראיה, היא עורכת מבחנים ושואפת להגיע להישגים בקנה מידה עולמי.

"נכון, היום יש דרישות חדשות ואחת מהן היא להשתתף באירוויזיון, להצליח במבחנים הכלל-עולמיים ולתהות באכזבה למה איראן מדורגת במקום גבוה מאיתנו. רייטינג הוא התרבות שבה אנו חיים. פתאום אומרים למערכת החינוך, תביאו לנו רייטינג כמו ששחר צוברי הביא מדליית ארד, אבל לזה המערכת לא ערוכה.

"חינוך זה דבר אחר. חינוך זה שחרור האדם, זה תהליך חינוכי שאמור לשפר את האדם ולהביאו לחירות".

אם כך, מה תפקידו של בית הספר לשיטתך?

"דבר ראשון שיעשו לילד שלי בייביסיטר טוב. שישמרו על שלמותו הפיזית והנפשית. בדיוק כמצופה מהבייביסיטר שאני משלם לה 25 שקל לשעה ואני מקווה שהיא תשמור על ילדי חי, שלם ומחייך. שלא יושפל ושלא יתעללו בו. שיראו אותו ויבינו אותו, ויקשיבו למה שהוא רוצה".

האם בתי הספר הם בייביסיטר גרוע?

"גרוע מאוד. ילדים נפגעים בבתי הספר. הם נעלבים והם מושפלים והם נפגעים גם פיזית כי לא משגיחים עליהם. אני מצפה ממערכת החינוך שהילד שלי יחווה בבית הספר תחושה של היותו בעל ערך. הדרך הטובה ביותר לתת לבן אדם תחושה של ערך היא באמצעות המבט של הזולת. כשהתחלתי לעבוד כמדריך חבורות רחוב במתנ"ס תל כביר, הכרתי נער שהזמין אותי להתארח בביתם בערב שבת. אביו היה פועל ניקיון והוא והילד גרו בבית קטן ודל. הייתי אז צמחוני ואני מגיע לדירה והאב עומד ומטגן כבד של פרה. לצמחוני כמוני, מראה הדם הכהה והכבד החי היה נורא (גם היום, כשאני קרניבור גדול, אני לא אוכל כבד של פרה). הוא מטגן והלב שלי בתחתונים. התיישבנו, והאב פורס לי נתחים גדולים ושם על הצלחת, והילד מסתכל עלי ואני יודע שאני לא יכול לאכזב אותו. אכלתי – ומאותו יום אני לא צמחוני.

"כמה שנים לאחר מכן פגשתי את הנער והוא הזכיר לי את הערב ההוא. 'הסתכלתי עליך והרגשתי שאני חשוב לך', הוא אמר. לילדים יש רדאר, והילד הרגיש שהוא לא שקוף, שמישהו באמת מתעניין בו; כשמישהו מרגיש את הכאב שלי, אני קיים. זה היה המפתח ליכולת של הילד לפתח תחושה של ערך. זו מהות החינוך לדעתי".

מדוע זה לא מתקיים?

"מורים לא בחרו בהוראה כי חלומם ללמד מתמטיקה או ספרות. הם רצו להיות יאנוש קורצ'ק ודמיינו לעצמם שהם אוהבי ילדים ושהילדים יאהבו אותם. אך בתי הספר לא בנויים לכך, כי העולם הניאו-קפיטליסטי שבו אנו חיים בנוי כדי להדביר כל סממן של אנושיות. בעיר קטנה שלא אנקוב בשמה היתה תחרות 'כוכב נולד', וילדה בת 15, ממשפחה חד-הורית שהגיעה מחבר המדינות, החליטה להתחרות. היא היתה שמנמונת ולא יפה, אבל שרה טוב. מאחר שהן היו עניות מרודות, האם תפרה לה שמלה. הילדה עלתה לשיר ומשהו בשמלה לא הסתדר, והילדים בקהל פרצו בצחוק. היא נחנקה כשהיא שרה וכמובן לא הצליחה ולא זכתה בכלום. היא חזרה הביתה בבושת פנים וניסתה להתאבד.

"זו המערכת שהילדים חיים בה, והדרך היחידה לקבל תחושה של ערך זה בדבר המטומטם הזה, לעמוד על במה שתי דקות ולהגיע למקום הראשון. לפני כמה ימים, אוסיין בולט ועוד שלושה ג'מייקנים קבעו שיא עולמי וזכו במדליית זהב בריצת 100 מטרים. עמדו שם עוד שמונה גברים, כולם שחורים, שהשקיעו את חייהם והרסו את הגוף בסטרואידים לכבוד העשר שניות הללו. מישהו זוכר אותם? זוכרים רק את בולט. זה נורא, כמות הכאב, הניכור והטמטום שזה מייצר אצל רוב האנשים".

כעס הוא דבר חיובי

כשלמפרט מדבר על הנערה שניסתה להתאבד הוא חושב גם על קרובת משפחה, ילדה שגדלה אצל אמה ובגיל 14 התאבדה בתלייה. זה קרה לפני כחצי שנה, ולמפרט כתב על כך באינטרנט: "יש דברים שאנחנו יודעים: שהילדה היתה מקסימה ושהיתה לה שמחת חיים; שחייה העכשוויים עמדו בסימן של הצלחה, של פעלתנות, של השתייכות למסגרות חוץ-ביתיות. אנחנו יודעים מהמעט שהיא עצמה סיפרה, שבשנים שעברו סבלה מבידוד חברתי ומנידוי. שהוטל עליה לקיים סדרה של איסורים מהבית – כמו איסור לספר על תינוקות דמיוניים שחיים כביכול בבטנה של האם במשך שנים ארוכות; כמו איסור על לבישת בגדים תחתונים (ילדה בגיל ההתבגרות!!!); כמו איסור על יציאה מהבית, שינה מחוץ לבית, ואולי החמור מכל – איסור על קשר עם בני המשפחה של אביה, סבה וסבתה, דודיה ודודניה. ידוע לנו שהילדה הפרה לפחות חלק מהאיסורים, כאשר אביה עזר לה בעדינות להכיר את משפחתה המורחבת. אנחנו יודעים שהיא כעסה, על עצמה, על הוריה ועל העולם. אנחנו יודעים שהאופן האלים והקיצוני של התאבדותה (בתלייה, מול חלון הבית שבו נמצאת אמה!) חייב לומר לנו משהו, שיש בו מסר, ואיננו יודעים לפענחו".

זו פרשה מזעזעת. האם ביקשה לשרוף את גופתה של הנערה ובית המשפט לענייני משפחה בחיפה התיר לה לעשות זאת, למרות התנגדותו של האב, קרוב משפחתו של למפרט, שנדרש להוכיח כי הוא אכן אביה. כשהתוצאות החיוביות של בדיקת אבהותו התקבלו, הגופה כבר נשרפה, אבל האב הצליח לקבל מבית המשפט צו המורה לאם להעביר לידיו את אפרה של הבת, כדי להביאה לקבורות. אלא שהאם הפרה את הצו ופיזרה את האפר בחוף הים. לשוטרים שבאו לביתה היא נתנה מכל ריק. אנשי זק"א ליוו את האב במאבקו והתנדבו לאתר שרידים מן האפר. ביום שישי, 2 במאי, התקיימה הלווייתה של הנערה, בליווי כוח משטרה. למפרט נשאר עם התחושה הכבדה שאולי יכלו לעשות יותר למען הילדה ולהצילה.

חן למפרט, בן 51, נשוי בשנית ואב לשלושה. הוא גדל בתל אביב להורים "שמוצניקים" שעזבו את קיבוציהם, נגבה ומעברות. האב, נמרוד למפרט, היה מעורב בפרשת כפר קאסם – הטבח שערכו שוטרי מג"ב ערב מלחמת סיני, באוקטובר 1956, בעשרות ערבים אזרחי המדינה שחזרו לבתיהם מהעבודה אחרי שהוכרז עוצר בכפר.

סגן נמרוד למפרט פיקד על כוח בכפר ברא, לא הרחק מכפר קאסם. גם כאן שהו אנשים מחוץ לכפר, ולא שמעו על העוצר שהוכרז. כשחזרו חקלאים מן השדות בעגלה רתומה לסוס לפאתי הכפר, כיוון אליהם למפרט את הרובה בהתאם לפקודה שניתנה. כיוון, אך לבסוף לא ירה. בעדותו במשפטם של רוצחי כפר קאסם אמר, שהוא שלח אדם שיחבוט בסוס כדי שידהר במהירות מהמקום. "למחרת התביישתי קצת שבכפר שלי לא נהרג אף אחד", אמר למפרט במשפט. על השאלה מדוע התבייש השיב, "יש מושג, על כל פנים בצבא, שנקרא גבריות".

חן למפרט שמע על כך מאביו רק כשהיה בן 22. "שמחתי לגלות שאבי אדם מוסרי. כאיש השומר הצעיר ייצג אבי בעיני אידיאולוגיה קרה ונוקשה ביחס לברית המועצות. לגלות דווקא אצלו שהכרעה מוסרית ניצחה היה דבר חזק ואנושי. הבנתי שהמוסר מתחיל בקישקעס, ולא באידיאולוגיה. זה משהו שלמדתי מאבא שלי".

הוא למד בגימנסיה הרצליה בתל אביב, ובגיל 17 פיתח מודעות חברתית. "היו לי ייסורי מצפון בדיוק כמו היום", הוא אומר. "בגימנסיה אירגנו מסיבת ריקודים וכמה חבר'ה מכרם התימנים רצו לבוא. מועצת התלמידים החליטה שהם יישארו בחוץ. אמרתי שחייבים להזמין אותם, וכולם הסתכלו עלי כעל משוגע. הביאו שומר ומאבטחים וכשהם הגיעו אסרו עליהם להיכנס. כעבור כחצי שעה הגיעו שתי מוניות וירדו שמונה גברתנים מהכרם שפוצצו את השומרים והרסו את ציוד הסאונד. הלב שלי היה עם הדרומיים. חשבתי שמשהו לא בסדר בהתנשאות ובניכור כלפי מי שכונו 'פושטקים שחורים'. היום אני יודע שהיחס הזה פעל עליהם כנבואה שהגשימה את עצמה. את מעגל הקסמים הזה חייבים לשבור".

לאחר שלמפרט השתחרר מצה"ל ב-77' הוא הסתובב בעולם וב-79' החל לעבוד כמדריך חבורות רחוב בדרום תל אביב. "התחלתי בתל כביר, במתנ"ס מיוחד במינו שניהל אשר לוי. זה היה מתנ"ס עם ראש חברתי שהשפיע על דרכי. שם הכרתי את גדי אבידן, השותף שלי".

בתום שש שנים בתל כביר ניהל למפרט ביבנה את היחידה העירונית לטיפול בנוער ומשם המשיך לעבודה עם נרקומנים. הוא גייס כסף מתורמת בריטית והקים עמותה שיתופית לנרקומנים בגמילה באזור המרכז. הוא ואבידן הלכו לעבוד בשיפוץ בתים עם צוותים של נרקומנים. הפרויקט נכשל, ולמפרט מצא את עצמו בלי פועליו, אבל עם מחויבות לעבודות שיפוץ. במשך כשנתיים נאלץ לשפץ דירות. באותו זמן השלים תואר ראשון ושני בחוג לפילוסופיה ובשנות ה-90 החליט לחזור לעבודה שהוא אוהב. "הלכתי לעבוד ב'קרן קרב' שהחלה לשתף פעולה עם משרד החינוך".

האם יש מחיר אישי לעבודה מהסוג שבחרת?

"במשך כ-30 שנה רוב האנרגיה והזמן שלי הוקדשו לעבודה בביוב של החברה הישראלית. פירקתי את המשפחה הראשונה שלי בגלל זה. לא הייתי בבית, ובלילות הסתובבתי לחפש ילדות ברחובות או במאורות סמים. הייתי כל הזמן על גבול האלכוהוליזם. אתה חי בעולם של טירוף וייאוש וחוסר יכולת לשנות, והתחלתי לשתות. הייתי גומר לעבוד ב-11 בלילה והייתי יורד על כמה וודקות. מטפלים חושבים שהחשיפה לכאב של הזולת שוחקת. אני חושב שהיכולת שלנו להכיל את הכאב של הזולת היא כמעט אינסופית. מה ששוחק, זה חוסר האונים.

"אני לא מלאך. אני רשע גדול. הכאבתי בחיי לאנשים ופגעתי בהם. איכזבתי כמה מהקרובים לי ביותר ויכול להיות שהעבודה שלי היא רצון לתקן. היתה לי הזכות להכיר אנשים שלא פגעו לרעה בזבוב. אחת מהם היא בת הזוג שלי, טל, פסיכותרפיסטית, והיא לימדה אותי אודות אמפתיה ועל כוחה, ועל השילוב בין רגישות ושכל. לא מספיק שתחשוב על כאבו של הזולת, חשוב שתמצא את הדרך הנכונה לשנות את העולם בשבילו. טל עזרה לי לראות שבתוך המערכות הטיפוליות, להבדיל מאלה החינוכיות, יש אנשים נפלאים שאם רק תיתן להם צ'אנס ואת היכולת, הם יעשו את השינוי מלמטה. הממשלה לא תצליח בכלום".

ואיפה הזעם?

"ישנו. אני לא בודהיסט, למרות שאני מלמד בודהיזם. אני מקבל התקפי אולקוס ואני מעשן. למדתי להיות יותר רך ביחסים ולקבל. לימדו אותי, לא הייתי כזה. בצעירותי, כגבר חובב נשים הייתי פרא אדם, אבל למדתי להשתנות. אנשים יכולים להשתנות ברמה החברתית. אני כועס כל הזמן ולכן אני מנסה להוליך מהלכים בדרך חתרנית. כעס הוא דבר חיובי ואני רוצה לעזור למורים ולאנשי הרווחה לכעוס".

כל יומיים מהפכה

למפרט אומר שהמבנה הנוכחי של בית הספר משניא את הלימודים על ילדים. "לקח לי 30 שנה להחלים ממה שעשו לי בשיעורי הספרות. היום אני קורא ביאליק ורק בגיל 40 התחלתי לקרוא בתנ"ך. כשהייתי ילד הספיקו עשר שנות לימוד כדי להיות פקיד בדואר. היום בלי תואר ראשון ולא משנה במה, אינך יכולה להיות עובדת מדינה. הבגרויות איבדו את העוצמה שלהן. השליחות האמיתית היא לייצר בינוניות, שעל הרקע הזה מתבלטת המצוינות. זו המשימה הגדולה של המערכת. אלא שהיום כבר לא צריך גם את זה, עולם הסחורות מסדר את רמת ההכנסה ואת התחושה החברתית. הפועלת הרוסייה שבאה אחר הצהריים לנקות את בניין המשרדים מקבלת במקרה הטוב אלף שקל, ואילו המנכ"ל מקבל מאה אלף. הראה לי את תלוש השכר שלך ואדע מה הערך העצמי החברתי שלך. אני כבר לא צריך את בית הספר לשם כך".

יש גם חריגים, אומר למפרט. "יש כמה בתי ספר בארץ שיש להם השכל והחוכמה להתנהל אחרת. בית הספר הדמוקרטי ביפו, בית הספר ביאליק רוגוזין בדרום תל אביב, תיכון שבח מופת. או, למשל, בית הספר לשלום ליהודים וערבים בנוה שלום ובתי הספר של דתיים וחילונים, שהם מעניינים וקורים בהם דברים אחרים".

האם זה כולל את בתי הספר האלטרנטיוויים שפועלים ברוח החינוך הרוסי?

"אלה מייצרים פס ייצור של ילדים שאפתנים שדחוסים במידע לא רלוונטי. שם עושים אינדוקטרינציה כמו במערכת החינוך בסינגפור, שלטעמי זה לא חינוך אבל זה עובד".

איזה תפקיד, אם כך, יכול בית הספר למלא?

"אני טוען שבית הספר יכול להתמסר לעיסוק בחינוך. נעשה מה שטולסטוי רצה, ומה שיאנוש קורצ'ק אהב, להיות עם הילדים, לראות את הכאב שלהם, שזו השליחות הראשונה במעלה. נגיד למורה, בואי נדבר עם הילדים, נשאל מה שלומם, נכיר אותם, נמציא ביחד כל מיני דברים. נעשה בייביסיטר טוב. כשיגיע שלב בחינות הבגרות, הם בלאו הכי ילכו לאחד מאותם בתי ספר פרטיים שמכשירים אותם תוך שלושה חודשים להוציא מאה בבגרויות".

למפרט אינו מסתיר את העובדה שלדעתו שינוי כזה עלול לאיים על הסדר החברתי. "על פי התיאוריה שלי, יש משהו בכאב של הזולת שגורם לנו לרצות לפעול. כמו בהורות, את או אני לא יכולים לעמוד בכאב של הילד שלנו. בכאב של הזולת יש פוטנציאל של הרצון לפוצץ את העולם. את רואה ילדה בת שש שחיה בחור שיש בו עכברושים שהפכו לחיות המחמד שלה, ואת רוצה לעלות על בריקדות ולשרוף ולהרוס. אם אנשים באמת ירגישו את הכאב של הזולת, תהיה פה כל יומיים מהפכה חברתית. הספר הראשון שכתבתי, 'טרדישן אוף קומפשן' ('מסורת של חמלה', שראה אור באנגליה לפני כשנתיים), מראה איך החברה לא מאפשרת לאנשים להרגיש את הכאב של הזולת באופן שיטתי, כי חברתית זה מסוכן".

אתה טוען שאלימות בבתי הספר בארץ מתקיימת לא רק בין התלמידים, אלא קיימת גם אלימות במערכת. במה זה מתבטא?

"שלושה עולמות קיימים בחיים שלנו: העולם החברתי, העולם המיני ועולם הפנטזיה. בשלושתם בית הספר לא מתעסק. ילדים הם יצריים ולפעמים מרושעים, הם מקסימים והם גם יכולים להיות קרציות. חברת הילדים היא מקום איום; הילדות הדקיקות בגופיות שמביטות בבוז בילדה השמנמונת שאחר כך מנסה להתאבד. נסי לדבר עם מורה על חברת הילדים והיא לא תדע מה לעשות איתה.

"על מיניות אין מה לדבר. האזור בגוף האדם מהסנטר עד הברכיים, לא קיים. כאשר נדרשים למיניות, מביאים מומחה מחוץ למערכת. ילדה לא באה אל המורה לספר שהיא קיבלה וסת, או שהילד שיושב לידה ליטף לה את הרגל וזה היה נעים. פנטזיות הילדים, כמו חלום להיות כוכבי רוק או כדורגל, נתפסות כאינפנטיליות והמטרה היא להוריד את הילדים לקרקע, שיהיו ריאליסטים, שיתחילו לחסוך כסף ושידאגו לעתיד".

זה מייצר אלימות?

"זה חלק מהאלימות המערכתית, אבל זה גם חלק מהמסלול שבו מתפתחת האלימות הילדית, משום שאם אני יצור חי ויש לי פנטזיות ויש לי מיניות ואני נלחם על מקומי בחברה, זו מלחמה, כי אני לא מקבל את המעמד הזה מהמבוגרים. רק הילדים בעלי הציונים הטובים מקבלים תחושת ערך מהמבוגרים וכל השאר צריכים להילחם. הרעיון של מצוינות ושל ספינת דגל לא סוחף אחריו את שאר הילדים. ברגע שהגדרת חמישה בכיתה כמצוינים, כל השאר מפסיקים ללמוד.

"זו חברה תחרותית והורים רוצים שהילד יקבל ציונים גבוהים כדי שיתקבל לפקולטות היוקרתיות כדי שיהיו לו חיים טובים. הורים מאמצים את המנגנונים הללו ומאמינים שזה החינוך הטוב ואלה החיים הטובים".

אתה נשמע פסימי. הכל באמת אבוד?

"כשאני חובש את כובע הפילוסוף, אני פסימי. כשאתה עובד בחינוך, אתה לא יכול להגיד שזה אבוד ושאין מה לעשות. יש אחריות ואתה חייב להמשיך לנסות לחפש. צריך ללמד את המורים לעבוד. זה צריך להיות האידיאל של בית הספר, שלכל ילד יהיה מבוגר משמעותי. יש 300 תלמידים ו-30 מבוגרים בבית הספר; שכל מורה יטפל בעשרה, שאיתם הוא יבנה קשר פרטני בהתאם לצורכי הילד".

אז אתה מאמין במורים?

"בהחלט. יש לתת יותר כוח למורים. הם יודעים הרבה יותר מקברניטי משרד החינוך ומההוגים האקדמאים המופלאים שלנו ומהפרופסורים מתכנני תוכניות הלמידה. צריך לתת למורים כוח ולגיטימציה חברתית וכמובן שכר גבוה יותר. יש לתת להם לתכנן את מערך הלימודים ואת חיי בית הספר בפועל. המורים הם אוכלוסייה מדוכאת המורכבת מנשים שעובדות בשכר נמוך ועם דימוי עצמי ירוד. איך מורה שמשולל תחושת ערך יכול לתת לילד או לילדה תחושת ערך? שרת החינוך יולי תמיר ניסתה ברפורמה לתת למורים זמן פרטני עם הילדים. הבעיה שבתוך המערכת הנוכחית מורה לא תדע מה לעשות עם ילד והיא בטח תנזוף בו או תלמד אותו חשבון. היא לא תגיד לו, בוא נטייל לחוף הים ונדבר או נשתוק ביחד".

לשתוק?

"בהחלט. שיעורי הבית הראשונים שאנחנו נותנים למורים זה לשתוק רבע שעה עם ילד, והם חוזרים ורוצים לרצוח אותנו. אבל קורה קסם. שתיקה חיובית טובה זה משהו מדהים". *

הכתבה התפרסמה לראשונה ב"הארץ אונליין"