יציאת מצריים הפרטית שלי
פברואר 22, 2009
מחוץ לעולם הדממה
פברואר 22, 2009
הצג הכל

"התשמע קולי". זה היה הדיסק הראשון בחיי, שקיבלתי כמתנה לקראת ניתוח שתל שבלול בספטמבר 2005. האם אמנם אשמע את קולה? את המילים? את המנגינה?
 
סוף סוף הסכמתי "לשמוע". עברתי שנים אחדות של התלבטויות: כדאי לעשות את הניתוח או לא? להעיז לשמוע? האם זה לא מפחיד לשמוע פתאום? מה אשמע עם השתל? בשביל מה צריך לשמוע?

השאלות הללו חלפו וטחנו את מוחי, עד שהגעתי להחלטה שלמה – כן! אני מסכימה לשמוע.

זה לא פשוט להגיע להחלטה זו. אין ספק, שלעתים נוח מאוד לחיות בעולם מעורפל של צלילים לא ברורים, ולא לשמוע את מה שלא רוצים…

וישנן גם הציפיות של האנשים האחרים, שאחרי הניתוח אוכל לשמוע מוסיקה, לדבר בטלפון, לנהל שיחה ללא קריאת שפתיים… ממש כמו אדם שומע…

כיום, שבעה חודשים אחרי "החיבור" לשתל, אומרת אמי:  "הייתי בטוחה, שכבר תשמעי מצויין". אבל כששואלים אותי, מה אני שומעת בשתל (שנמצא באוזן ימין) לעומת מכשיר השמיעה (באוזן שמאל), אני נוהגת להשיב: "באוזן שמאל אני שומעת כמו בלון קטן, ובאוזן ימין אני שומעת כמו כדור פורח".

במשך שנים חייתי במעין בועת צלילים קטנה, שהתנפצה והתרחבה למודעות, שכלל לא ידעתי על קיומה. עולם הצלילים המדהים, שנחשפתי אליו, מעשיר ומהנה. אבל הוא הגיע מיד.

כשנכנסתי לניתוח, המרדים שוחח איתי, כשמסכת הבד מכסה את פיו. ואני, שניות ספורות לפני ההרדמה, נאלצת להפנות את תשומת לבו, כי עליו להוריד את הבד, כדי שאוכל לקרוא את שפתיו. והרי הוא מרדים חרשים רבים, האין זאת?!

התעוררתי מההרדמה בהרגשה של : "מה, כבר עברתי את זה? זהו? אני אחרי?" בתוך תוכי ידעתי, שהכל עבר בשלום, והייתי בתחושה של התרוממות רוח, אור ואנרגיות חיוביות.

לאחר כחודש נקראתי לדגל – ל"חיבור". משום מה, כך אני מכנה את התהליך: "חיבור לשתל", חיבור לשמיעה, חיבור לעולם חדש ובלתי ידוע.

לעולם לא אשכח את ההתרגשות לקראת "ההתחברות", כשלא ידעתי למה לצפות. אני זוכרת את הרגע שבו התיישבתי מול קלינאית התקשורת, תלמה המקסימה מבי"ח בני ציון. הרכבתי את השתל על אזני ואז… טלטלה עזה תקפה את ראשי. כמו זעזוע ושוק חשמלי. כאילו מישהו משחק פינג פונג עם המוח שלי.

לרגע לא הבנתי מה קרה… שמתי את ידי על אוזני, כדי לייצב את ראשי, וביקשתי שיפסיקו. הייתי בהלם גמור. לאחר שנרגעתי מעט, הסכמתי – עם חששות כבדים – להמשיך ולספוג "שוקים" נוספים. למעשה, לא שמעתי דבר, וידעתי שדרושה סבלנות רבה במהלך הפגישות, עד שאתחיל לשמוע. ואכן, בהדרגה הפכו "השוקים החשמליים" לצלילים מהנים, שאני שמחה על כל רגע שאני שומעת אותם.

אני מתחילה את מסעי אל השמיעה. זהו מסע לא פשוט של נסיעות לבית החולים, לצורך כיוונון השתל, אימוני שמיעה מייגעים, מודעות לצלילים שבסביבתי וזיהויים, ובעיקר – הרבה סבלנות והרבה מאוד חוויות ואנקדוטות.

(הכותבת כבדת שמיעה: אוזן ימין חרשת, אוזן שמאל – ירידה של 100 דציבל).