מכתב תודה למרכז להשכלה גבוהה, המכון לקידום החירש, תל אביב

מכתב תודה מסלקום
אפריל 2, 2012
סיכום קבוצות הורים עד יוני 2012
ספטמבר 10, 2012
הצג הכל

לננה בר רכזת המרכז להשכלה גבוהה, המכון קידום החרש תל אביב.
כששמעתי לראשונה על המכון לקידום החירש, ארגון שנולד בדיוק לצורך קידום חרשים וכבדי שמיעה בעולם ההשכלה, לא יכולתי שלא לשמוח על האופציה של מתן מידע וריכוז כל הצרכים הבסיסים תחת קורת גג אחת.

המכון לקידום החירש אכן קידם אותי מבחינות רבות ומאז שהתוודעתי עליו, למדתי שישנו גוף שמכיל את מה שאני צריכה בכל מצב ובכל צורך שבו אתקל במהלך שנות לימודיי.

התכתובות והפגישות עימך היו תמיד יעילות, בתוך זמן קצר היו לי כל התשובות שנזקקתי להן. קיבלתי ממך רשימה עמוסה של מתמללים ומתורגמנים לעת צרה והתוודעתי לזכויותיי מול הביטוח הלאומי והרשויות. מאז ועד היום ידעתי שיש לי מתווכת מול הבירוקרטיה וכתובת און-ליין לעת הצורך.

מה שאני זוכרת לעת עתה שכבר בפגישה הראשונה, יצאתי ממך עם המון טיפים, ידע, ביטחון ועוד כמה דפים ומסמכים לדיקנט.

התקופה של אי הוודאות לפני בניית הקרירה הלימודית השאירה אותי מסוחררת. בתור אשה מושתלת דו צדדית, החיה בין עולם החרשים לעולם השומעים, תהיתי לעצמי האם אי פעם אוכל ללמוד ולהתקדם ? האם אצליח להשתלב בלימודים? ולקצור ציונים משביעי רצון?

היססתי, האם זו משימה כבדה מידי? בכלל, ללמוד בכיתה אקדמאית שכולם בה שומעים, זו אולי חוויה בלתי נשכחת, אבל לא בטוח שהיא חיובית. אולי תהיה זו בשבילי חוויה טראומתית? מתסכלת, ואף מביכה!? חששתי.

המחשבות עטפו אותי מפה ומשם האם אוכל לעבוד במקצוע שאני ב א מ ת אוהבת? או שמא אאלץ לעבוד לבדי מבודדת ומנותקת במרתף מסוגר ללא תקשורת אנושית?

היום אני מודה שהרבה מהחששות היו מיותרים.

מאז ומתמיד אהבתי לקרוא על טכנולוגיות מתקדמות ברפואה, אבל כמובן שכל רעיון וחלום לגבי הצטלבות של מקצוע עם טכנולוגיות רפואיות נזנח ונמחק על ידי, עוד לפני שהתעוררתי מהחלום.

בתקופה המסחררת והמבולבלת ההיא היו כמה דברים משמעותיים שהפנו אותי אל פרשת דרכים, אחד מהם היה ניתוח שתל שני, דבר שגרם לי לחזור ולהתחבר איכשהו לעולם השומעים.

תקופת השיקום הלא קצרה אפשרה לי מרחב של זמן לחשוב לגבי העתיד: במה ארצה לעסק וללמוד. פסק הזמן הזה של השיקום מהניתוח אפשר לי להתלבט ביחד עם בני משפחתי ועובדת השיקום מביטוח לאומי, אודות היתרונות והחסרונות שבשאיפותיי הלימודיות ולקבל את חוות דעתם על הצעד המשמעותי שאני עומדת לעשות במוקדם או במאוחר. כולם תמכו בי לאורך הדרך וגרמו לי למצות את כוחותיי ויכולותיי מבלי להרפות או לוותר על שום שלב.

הצעד הראשון שלקחתי היה ביום אחד אחרי ביקורת שגרתית בהדסה. אזרתי אומץ ואחרי הביקורת החלטתי לעשות את דרכי לקומה הראשונה ולהתעניין בלימודים אקדמאים. ידעתי גם ידעתי שלמרות שאני מועמדת מתאימה מבחינה השכלתית, לא בהכרח אהיה מועמדת פוטנציאלית מבחינת הסגל, בשל בעיית השמיעה שלי, אבל זה לא מנע ממני לנסות.

ידעתי פחות או יותר איפה ממוקמים המשרדים. פניתי למזכירה שישבה שם וכשזו שמה לב ללקות השמיעה שלי היא העבירה אותי ישירות למנהלת. המנהלת לא נתנה לי לשגות באשליות: היא דאגה מיד להנמיך לי את הציפיות ולהבהיר שהלימודים אינם מתאימים לי ומאד מאד קשים ומפרכים. היא ציטטה: מדעי הרפואה והמון מתמטיקה, אנטומיה, פיזיולוגיה, מיקרוביולוגיה, פרמקולוגיה, קרדיולוגיה, נוירולוגיה, גנטיקה, כימיה, ביולוגיה תאית, ביוכימיה, אפידמיולוגיה, וירולוגיה, אתיקה רפואית, פיזיקה, חשמל אלקטרוניקה, אלקטרואופטיקה ועוד שמות לטיניים קשים להיגוי. הרמז היה עבה, זה לא בשבילך.

עודני נלחמת בהלם שאחז בי, הרגשתי צורך עז להגיב והודעתי לה שאין סיבה שלא אהיה מסוגלת לכל זה, המגבלה שלי מסתכמת בשמיעה ולא במוח! "וחוץ מזה העבודה הקשה היא שלי ולא שלך!"

אני מודה שהיא הופתעה מהתגובה שלי וביקשה ממני להשאיר פרטים אישיים ולהגיש מסמכים, בגרויות, פסיכומטרי, תעודות מהתיכון ועוד.
דווקא בתקופה זו חשתי שאני באמצעו של ניסיון שיתכן והוא הולך להיכשל. תהיתי, אולי הלכתי רחוק מידי?

אחרי מספר שבועות הוזמנתי לראיון ומבחני התאמה וקבלה. כמה שבועות לאחר מכן קיבלתי מכתב הביתה שבו נרשם: "הננו שמחים להודיעך כי הוועדה לקבלת סטודנטים אישרה את קבלתך ללמודים במעמד של סטודנטית מן המניין".

וואו! איזו התרגשות!

כאן התחיל המסע הקשה, להתחיל לחבר את הפאזל ולהאמין שבעזרת הכלים הנכונים ניתן להתקדם ולהגיע עד לירח. להאמין כי ה"קצר" והמחסום הוא רק תקשורתי ומאחורי הסלע יש עולם.

היום הראשון הגיע, בשונה מבית ספר ומהתיכון שבהם יש לך כבר רקע חברתי, פה הייתי ל-ב-ד. נכנסתי לכיתה זרה שאיני יודעת את מי אפגוש בה. החלטתי להסתדר בכוחות עצמי לפחות בהתחלה, ללא עזרה בתמלול או תרגום, על מנת שהסביבה תקלוט אותי 'נטו' כאחד האדם!

כבר ביום השני הצטרפה אלי מתורגמנית ובהמשך – זכיתי למתמללת מצויינת- תמר שפיינר (אשר התראיינה בעיתון "נשים מקור ראשון" יום שישי 27.1.12 ).

הלימודים לא היו קלים והדרך עד לקבלת התואר, לא קצרה. אקדמיה זה לא משחק ילדים, הבנתי. אבל זה כן משחק סולמות וחבלים כי נופלים וקמים, מטפסים גבוה ופתאום מחליקים. ושוב עולים ותופסים בידיים וברגלים עם כל הכוח, עוברים את המבחנים, העבודות, הפרויקטים ועוד הרבה עניינים שלא משאירים לך הרבה זמן לבילויים.

את השנה הראשונה סיימתי בהצטיינות יתרה, דבר שגרם להגברת המוטיבציה והאמון של ההנהלה והצוות כולו בי ובאופן כללי, בחירשים וכבדי שמיעה. קבלת פרס ההצטיינות גם בשנה השנייה, הוכיחה להם שגם חרשים וכבדי שמיעה מסוגלים להוציא ציונים מעל הממוצע !

השלכות לכך ניתן לראות כבר היום: בשנה א' אצלנו במכללה, ישנם כבר 2 כבדי שמיעה, תודות למנהלת שנתנה לנו צ'אנס לנסות את מזלנו.
את הסטאז' בטיפול נמרץ התחלתי כבר בסוף שנה ב'.

כמה חודשים אחר כך, התחלתי סטאז' במחלקת המטולוגיה, והתחלתי לעבוד שם עוד בהיותי סטאז'רית.

כעת אני ממשיכה ללמוד ותוך כדי, עובדת כמה שעות במעבדה בתקווה להגיע ליעדים שהצבתי לעצמי גם מבחינת התואר וגם מבחינת יעדים בחיים.
השתלבות של סטודנט חרש בכיתה שומעת זה פרויקט בר-ביצוע, אם מתייחסים נכון ומאפשרים את האמצעים הנכונים. חרשים הם לא טיפשים, יש להם יכולות והם מסוגלים לבצע.

אני מודה למכון קידום החרש על הכול. לאורך כל הדרך (ועדיין ארוכה הדרך) הרגשתי וארגיש את הגב אשר דואג ללא ספק לי ולכל חברי כבדי השמיעה והחרשים .

התמיכה וההכוונה הראשונית מהווים משקל כבד מאד במוטיבציה ובנקודת ההתחלה של לקוי השמיעה בדרך אל העולם הגדול, וכשהשירות ניתן עם מלוא היחס והכוונה היא באמת לסייע, הצעידה אל ההתמודדות מלאת בטחון בידיעה שיש "מישהו מאחוריך" לאורך כל הדרך.

גם אנחנו כסטודנטים – גאים בהישגים של המכון: על הנגישות השוויונית והמודעות שהם מעלים ומפיצים בקרב האוניברסיטאות והאקדמיה בישראל, כזו שיוצרת שינוי בתפיסה והחדרת מודעות שיש סיכוי!

ומה אפשר עוד לומר מעבר לתודה?

המקום בו אני נמצאת היום,לומדת ,יוצרת, עובדת וחוקרת, נזקף לזכותכם!
מעריכה המון
פנינה