מחוץ לעולם הדממה
פברואר 22, 2009
כתוביות – חלון הצצה אל השומעים
פברואר 22, 2009
הצג הכל

שתינו עמדנו, כשפנינו מופנות אל החלון, צופות לנוף המדהים של חיפה, לים הכחול, לבתים הקטנים, לחיפושיות הקטנות שנוסעות... אמרתי לאיילת (שם בדוי): "תנשמי עמוק, תשאפי ותנשפי, תדמייני את הרוגע, כשאת משקיפה על הים. תדמייני את הכחול, ששוטף אותך ומרגיע אותך..."

לאט לאט איילת נרגעה, והייתה מוכנה להיכנס לניתוח באוזן.

כצפוי, איילת הייתה לחוצה וחרדה לקראת הניתוח. ממש כמו כל אדם אחר, שחש לחץ כשעומדים לחתוך בסכין מנתחים איבר בגופו. אך איש לא הרגיע אותה, איש לא הסביר לה מה עומד לקרות.

נער חמוד נכנס למחלקה של אף אוזן גרון. שמו אורי (שם בדוי, השם האמיתי שמור במערכת). על פניו מבט עצוב. הוא התיישב מול הטלוויזיה. אביו התיישב לידו. התקרבתי אליהם ופתחתי בשיחה. אביו מספר, אורי אמור לעבור למחרת בבוקר ניתוח שתל, והוא שותק. האב דואג מאד, ואינו יודע מה עובר על אורי. למה הוא שותק.

סימנתי לנער והצגתי את עצמי: "שמי לינוי. שלשום עברתי ניתוח שתל". אי אפשר היה לפספס את העובדה הזו, כי ראשי היה מוקף בתחבושת. "מתי אתה עושה את הניתוח?" "מחר", ענה אורי. "איך אתה מרגיש עם זה?". "לא יודע", ענה אורי. שאלתי אותו שאלות ושיתפתי מה עבר עלי, ובהדרגה אורי נפתח, והחל לספר על עצמו.

אורי תלמיד בכיתה ה'. הרבה חברים שלו עשו ניתוח שתל, וגם הוא עושה את הניתוח. הוא לא יודע אם זה יעזור לו, לא יודע מה יהיה. ישבתי איתו והתחלתי להסביר לו את כל התהליך שיעבור מחר – מרגע שייכנס לניתוח ועד שייצא, כולל התחושות שיכולות להתלוות לתהליך. "יתנו לך כדור לטשטוש, ישימו אותך במיטה ויקחו אותך למעלית, שתרד לקומה 2. ושם המרדים יכניס לך מחט ליד, ואז, תוך כמה שניות, אתה תירדם. כשתתעורר, תראה שראשך מוקף בתחבושת. בהתחלה תרגיש מטושטש, אולי אתה עלול להקיא, להרגיש חולשה, אך למחרת תרגיש יותר טוב". אורי בלע את מילותי בקשב רב.

שני מקרים אלו עוררו בי מחשבות לגבי הכנת אנשים לניתוח. מאחר ועברתי את ניתוח השתל בעצמי, היה לי חשוב להעביר את הידע הלאה, להסביר, להרגיע, לנחם, לעודד. הרגשתי, שמילאתי את תפקיד המרגיעה המחלקתית. זה לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שבמקצועי אני יועצת חינוכית ומטפלת הוליסטית ומשפחתית. דיברתי גם עם ההורים החרדים, עודדתי והרגעתי אותם.

אני, מצדי, שאבתי את הידע שלי לפני הניתוח מחברים, שאותם חקרתי לפרטי פרטים.

ואני שואלת – אם לא הייתי שם, מי היה ממלא את התפקיד הזה? מה עושים כל המנותחים, שעוברים ניתוח שתל שבלול? מי מסביר להם? מי מרגיע אותם? מי מלווה את ההורים?

כל העניין הטכני של הניתוח משפיע על התחושות, וברור לי שלאנשים חרשים חשוב לדעת מה עומד לקרות, כדי להיערך לכך מבחינה נפשית. כפי שסיפרתי באחד הטורים, המרדים דיבר אלי, כשבד הסתיר את שפתיו. למזלי, לא נלחצתי, אבל מישהו אחר יכול להילחץ שבעתיים, כשהוא כבר לחוץ לקראת הניתוח, ואינו מצליח להבין מה אומרים לו.

אין לי תשובות ברורות. האם ניתן להציב בכל מחלקה אדם שיסביר, ירגיע וילווה את המנותחים ובני משפחותיהם? אולי זה נחוץ לא רק בניתוחים של שתל שבלול, אלא בניתוחים בכלל? אולי משפחה חרדה צריכה לעשות ליווי אישי עם מדיטציה, דימיון מודרך, שיחות, ממש רגע לפני הניתוח? כי משפחה רגועה משפיעה גם על המנותח, שיהיה רגוע, ומצב זה משמעו – סיכויי הצלחה טובים יותר.