קורסי שפת סימנים חדשים עומדים להפתח!!
אפריל 30, 2009
שינוי תעריפים בסכומים לסל תקשורת
מאי 7, 2009
הצג הכל

אבא,אבא, הזקה, הזקה, צריך ללכת ליד המיטה של התינוק, צריך ללכת ליד המיטה של התינוק, ואני לא ממש מבין בהתחלה מה הילדה שלי רוצה ממני, מה מה מה, אני שואל אותה, מביט בה בדאגה, אבל היא פשוט מניפה את ידיה הקטנות והשמנמנות למעלה, מחכה שאשלוף אותה מכיסא הנדנדה, ואז אני מבין, זו אזעקה, שיט, זו אזעקה דפוקה, הם יורים עלינו שוב.

שלוש שנים מלאו לעלמא בקיץ האחרון, הבוער, ובקיץ ההוא גם נולד בארי, בתוך ג'יפ הוא נולד, באמצע הכביש, יצא מבטן אימו בדיוק ברגע שקטיושה אפורה עשתה דרכה בשמיים הכחולים, הצלולים, מעלינו, לעבר מבואותיו הדרומיים של הר הכרמל.
באותו קיץ גמרנו לשפץ את הבית, הוספנו חמישים מ"ר נוספים שהוגדרו מראש כסלון, ואת מה שהיה הבית הקטן שלנו לפני השיפוץ, ארגנו מחדש. את הסלון הישן הפכנו לחדר ילדים ובחדר השינה שברנו קיר ויצרנו נישה לתינוק החדש.
ובדיוק ביום שנכנסנו לביתנו המשופץ, המורחב, נפלו הטילים הראשונים בעמקים שממזרח לחיפה. כמו במלחמת המפרץ הראשונה, גם במלחמה הזו שקוראים לה מלחמת לבנון השנייה, לא שמעתי את האזעקות.
בתקופה של מלחמת המפרץ הראשונה הייתי רווק, וגרתי בדירת חדר קטנה שמרבית תכולתה היתה ספרים. בכל מקום ספרים, על מדפים ובארונות קיר ועל שולחן האוכל ששימש כשולחן כתיבה וגם על שידת הלילה והשרפרף להגשת הקפה. ומפני שכולם בשכונה ידעו שאני לא שומע, מה זה לא שומע, חרש עם תעודות, מנוי וגמור היה עם כולנו שבמקרה שסאדאם משחרר טיל ונשמעת אזעקה, כולם יבואו אליי. ככה אדע שיש אזעקה. מפני כך גם הגדרנו את החדר שלי כחדר האטום, מושג שמקץ 15 שנה הפך למרחב דירתי מוגן.
ובכל פעם שהייתה אזעקה במלחמת המפרץ הראשונה, כל השכונה הייתה מגיעה אליי, והיטב ידעתי אז, לא בגלל הפופולאריות שלי הם מגיעים, זה בגלל שהחדר שלי הוא החדר האטום.
האזעקות תפסו אותי במצבים הכי אינטימיים שאפשר לדמיין. מצבים יומיומיים, של רווק צעיר שעומד במטבחו הקטן, לגופו תחתוני בוקסר בלבד,יוצק מים רותחים לספל פלסטיק של מנה חמה, או רביצה ממוטטת, שפוכה, מול הטלוויזיה, יד אחת מסיעה סיגריה מן הפה אל המאפרה באיטיות, בסבלנות, בייאוש ואפילו בעצב, ויד שנייה חופרת בין ברגליים, מגרה אקזמות.
והמון פעמים קרה, שהייתי בעיצומו של גילוח מרוכז, זהיר, ורק במקרה קלטתי, בזווית העין, תנועות ידיים ופרצופים מבוהלים של אנשים בחלון המקלחת המרובע והקטן שלי, תנועות ומבטים שפירושן היה ברור, יש אזעקה, תפתח כבר את הדלת.
מאז העולם גדל, הזדקן, ויחד עימו גם אני, אבל בסך הכול, אפשר לומר שבעצם, שום דבר ממשי לא השתנה. בעולם הגדול, בחוץ, ממשיכים להילחם האחד בשני, ובעולם הקטן, הביתי, הפנימי, שלי, חירשות דמומה ומדממת ממשיכה בעקשנות להכתיב את חיי.
מה עושים החרשים כשיש אזעקה?
קיץ 2006 היה מחורבן במיוחד. זה התחיל דווקא אופטימי יותר, באביב שקדם לו, ואשר שימש מין פרוזדור חיובי, שלמתהלך בין כתליו לא היה שמץ של מושג מה אורב לו.
באביב טיילתי בצפון מספר פעמים. צעדתי בעקבות הסימונים הכחולים כתומים לבנים של שביל ישראל. באחד הימים עמדתי בתצפית של קרן נפתלי. זה היה בתום עלייה קשה, רגלית, הרגליים שלי נשרטו משיחים קוצניים, ולגב החלק שלי נדבקה חולצה מיוזעת, מסריחה, שכתמים כהים פשטו בה. הסתכלתי סביבי. שום דבר ממה שראיתי לא הכין אותי לאש הגדולה שתבוא חודשים מעטים מאוחר יותר. שלווה גדולה, מנומנמת, שלטה בעמק שלרגלי קרן נפתלי ובהרים הגדולים שניצבו מולה. בסמוך לי עמד מדריך של החברה להגנת הטבע. הוא לא הפסיק לעשן, גם בעליות המסולעות והקוצניות מנחל דישון. אני זוכר שאחד הדברים שהוא אמר היה: כבר כמה שנים, מאז שאהוד ברק הוציא את החיילים משם, זה הגבול הכי שקט של המדינה. ככה אני זוכר את הטיול הזה, עם המשפט של המדריך על הגבול הכי שקט במדינה, ואת הדממה ההיא, הפסטוראלית, של גבול הצפון והרי לבנון.
באביב גם אשתי נכנסה לישורת האחרונה של ההיריון, והבטן שלה גדלה וגדלה, נושאת בתוכה עובר זעיר, פעלתני. ניכר היה גם שהקבלן שחתמנו עימו חוזה להרחבת הבית התעורר מתרדמת החורף שלו, וכך, כמו שכבר ציינתי, זה היה אביב אופטימי.
את הטילים שנפלו בגבעות מסביב לבית שלנו לא שמעתי. ואני לא בטוח שרציתי לשמוע אותם. בין כה, החירשות שלי לא אפשרה את זה. אני מרכיב מכשירי שמיעה מגיל אפס כמעט, ואפילו שמכשירי שמיעה בעצם אמורים לסייע לשמוע, אז הם לא ממש עושים את העבודה שלהם. עובדה. בדיוק מתי שאני הכי צריך לשמוע, כשיש טילים ואזעקה, או הזקה כמו שהבת שלי אומרת, אני בכלל לא שומע, וממשיך בחיים האדישים שלי, כאילו לא קרה כלום, כאילו לבנון לא בוערת ושמי הים התיכון, במקום להיות תכולים, ממסטלים, הופכים לאדומים, צרובים, שחורים מעשן, מצחינים בשר אדם חרוך ושנאה.
חרשים לא שומעים. חרשים מרגישים. טיל שנופל בהר הכרמל יישלח ויברציות חזקות, תת קרקעיות, כמו מפלצת שזוחלת במהירות מתחת לאדמה ומגיחה, בין רגע מגיחה, מתוך האדמה, וקורעת את שלוות האוויר. ככה אני הרגשתי את הטילים. לא שמעתי אותם, רק הרגשתי אותם ברגליים ובמעיים ובידיים, הרגשתי אותם בכל הגוף.
בקיץ האחרון, הילדה שלי נטלה על עצמה את התפקיד של האוזניים שלי. בכל פעם שהייתה אזעקה, היא באה אליי בהתרגשות, מפניה נבע אור בהיר של אהבה ותום והתרגשות, ובגאווה גדולה נורא היא הייתה אומר: אבא, אבא, הזקה, הזקה, ואני מיד הייתי מרים אותה, מתרומם בעצמי מן התנוחה הכפופה, הרוכנת, מחבק אותה חזק, ולוחש אל תוך האוזן שלה, שריח של שמפו נעים דגדג לי מהם בנחיריים: עכשיו אנחנו נרוץ קצת, טוב?
*
באמצע המלחמה כבר הפסקנו לרוץ למקלטים. כל המומחים אמרו שעדיף להישאר בבית, ובמקרה של אזעקה, להיכנס לממ"ד. ההמלצה הזו של המומחים, סתמה את הגולל על מה שהיה הסיכוי האחרון שלי לשמוע רמז כלשהו של אזעקה. כשהייתי עומד בחוץ, גם רעש של מטוס או צפירה של מכונית היו נקלטים בתעלות האוזן שלי, לא ממש נכנסים פנימה לעומק התעלות אלא נעצרים בדפנות האוזן, מתדפקים עליהן חלושות, כמו איש זקן שדופק בידיו הרזות, חסרות הבשר, בכוחות אחרונים, על דלת של שכנו, או כמו גבר חסר ביטחון, שבטוח שכל דפיקה שלו בדלת מערערת את החיים שמעבר לה, מטרידה אותם, מטריחה אותם. ובכל פעם שרעשים ממין זה היו מתדפקים על דפנות האוזניים הדפוקות שלי, אני הייתי נדרך, מרים את הראש למעלה, מסתכל ימינה, מסתכל שמאלה, ואז, ספק שואל ספק מכריז: זו אזעקה? ורק כאשר ראיתי אנשים רצים עם תיקים או ילדים בידיים שלהם, חוצים את המדשאות הציבוריות שבין שכונת המגורים למקלטי הבטון, אמרתי לעצמי, כן, כן, זו אזעקה, כדאי שגם אתה תתחיל לרוץ.
אבל למן הרגע שפיקוד העורף אמר להישאר בבתים, אז גם הסיכויים ההם, או התנאים הסביבתיים כפי שאני קורא לזה, נגמרו, מפני שבתוך הקירות העבים של הבית המשופץ שלי, אפילו את הרעשים שדמו בצורה זו או אחרת לאזעקה לא הייתי שומע. לא היה מה שיפעיל את מנגנון החרדה והדריכות שלי. מפני כך העדפתי להיות בחוץ. סיבה נוספת שהעדפתי להיות בחוץ היא התלות שלי באוזניים של הילדה שלי. אין מה לעשות, זו עובדת החיים מספר אחת של גבר חירש בן ארבעים, שהוא תלוי באוזניים של ילדה בת שלוש.
חוץ מזה, המזגן שלנו עוד לא היה מחובר לחשמל, ובגלל זה העדפנו להיות בחצר הגדולה. כמעט בכל יום פתחנו את בריכת הפלסטיק בצורת הצב, הילדה שלי הייתה עומדת ערומה, מחזיקה את צינור ההשקיה שטוש בקצהו וממלאת את הצב הירוק בסבלנות. אשתי כמעט לא נכחה בסביבה בשעות הבוקר האלה. היא הייתה מטיילת עם התינוק או מניקה אותו בפעוטון הסמוך למקלט. ככה נשארנו רק אני והילדה שלי.
בשבוע השני או השלישי של המלחמה, זה כבר היה ברור לשנינו. לי היה ברור שאת האזעקה אני לא ממש מצליח לשמוע, ולילדה שלי היה ברור, שבכל פעם שיש אזעקה, היא צריכה להגיד לי. אני לא בטוח עד כמה היא הבינה שאבא שלה לא שומע את האזעקה, אבל תחושת הביטחון שלה לא נפגמה, אני חושב. להיפך. היא ידעה שבכל פעם שהיא תגיד אבא, אבא, הזקה, הזקה, אז אני ארים אותה, אחבק אותה הכי חזק בעולם, ויחד נרוץ למקום הכי בטוח מבחינתנו, לחדר שמיטת התינוק נמצאת בו.
לחרשים אחרים יש ביפרים רוטטים, ואני מכיר כמה חירשים שיושבים כל היום ובוהים בטלוויזיה, מחכים לשיקופית האזעקה של פיקוד העורף, חרשים אחרים פשוט ממשיכים את החיים שלהם במין אינרציה פטליסטית כזו שאומרת, ממילא החיים האלה, הנורמאליים, של האנשים השומעים, לא נוגעים לנו, זה לא העולם שלנו, וככה גם האזעקות האלה, מה שאנחנו לא שומעים, מבחינתנו לא קיים.
אבל גבר חרש בן ארבעים לילדה שומעת בת שלוש לא יכול להכחיש את החיים האחרים האלה, של העולם הנורמאלי, ובגלל זה, בקיץ האחרון הייתי זקוק לאוזניים שלה, כדי שאני אציל אותה. לא היית יכול להציל את הילדה שלי אלמלא האוזניים שלה. זה כל כך פשוט.
*
אבל בערך לקראת סוף השבוע השלישי של המלחמה, בפיקוד העורף החליטו להחזיר את הילדים לגנים. מבחינתי זה היה סוף העולם. הילדה שלי חזרה לשגרת הגן שלה, ולכל ההורים ההיסטריים נאמר שזה בסדר גמור, שאין שום סיבה לדאוג, ובכל פעם שתהיה אזעקה, הגננות יריצו את הילדים למקלטים או ייכנסו איתם למרחב המוגן. זה היה הסידור החדש, וככה, בהינף החלטה של פיקוד העורף, אני איבדתי את האוזניים שלי.
למחרת ההודעה החדשה של פיקוד העורף לקחתי את הילדה שלי לגן. כמו בלילות הקודמים, לא ישנתי גם בלילה שלפני החזרה לגן. פשוט ישבתי בחוץ, בחשיכה גמורה, את כפתור הווליום של מכשירי השמיעה כיוונתי על הכי חזק, מנסה לשמוע כל דבר שיזכיר אזעקה, ואת העיניים כיווצתי במאמץ. חיפשתי הבזקים של טילים בשמיים השחורים. לא היו כוכבים בקיץ ההוא, רק שמיים שחורים, כבדים, שמיים צבועים במוות וחרדה. הייתי יושב יחף, כדי להרגיש את הויברציות באדמה טוב יותר. לא רק של הטילים שנופלים על הר הכרמל, טילים שאת הנפילה שלהם ידעתי בדיעבד, אלא גם את הטילים שבדיוק נורו מהצפון.
לפעמים האמנתי שבגלל שיש לי פגם באיבר אחד, אז יש לי כוח על טבעי במקום אחר. במקום האוזניים הדפוקות, יש לי את היכולת להרגיש מתי חיזבאללון יורה טיל. זה כמו הילדים האלה שמתכופפים מעל פסי רכבת, מקרבים את ראשם למסילה, ומצמידים את האוזן הקטנה שלהם לברזל הקר והעבה. ככה הם מנחשים מתי הרכבת מתקרבת.
על בסיב אותו רעיון ישבתי בלילות יחף, בחצר הגדולה של ביתנו. מרצפות הבטון להטו, אבל לא הרגשתי כל כאב, אפילו לא פחדתי מנחשים. כל ישותי הגופנית הייתה מכוונת למטרה אחת: לתפוס את הטילים בזמן, ולהציל את המשפחה שלי.
מכל מקום, גם באותו בוקר של החזרה לשגרת הגן, מצאתי את עצמי יושב בחצר, בסופו של לילה ארוך, הבגדים שלי היו ספוגי לחות לילית של אוגוסט, ואת חדות החושים שאפיינה את גופי בחושך, המירה תשישות כבדה. קמתי מהכסא, נכנסתי בשקט הביתה, ודבר ראשון הכנתי קפה. בזמן שמכונת האספרסו עבדה, הערתי בשקט את הילדה שלי. את אשתי לא הערתי אף פעם. רציתי שתמשיך לישון. חוץ מזה, היה לה את מחזור הזמן שלה, שפעל בהתאם לתינוק.
את הילדה הישנונית והכבדה כמו שק קמח העברתי לספה שבסלון. הדלקתי את הטלוויזיה על ערוץ הופ, והתחלתי להפשיט אותה. בהתחלה את חולצת השינה עם הציור של סופרמן, ואחר כך את החיתול הרטוב. בזמן שהלבשתי אותה היא הזיזה את הראש שלה ימינה ושמאלה, מחפשת את הטלוויזיה. אף פעם לא הצלחתי למצוא את הזווית המושלמת שבה אני מלביש אותה והיא רואה טלוויזיה. תמיד הסתרתי לה קצת.
את האספרסו שתיתי בלגימות קצרות וצורבות, מרות, ככה אני אוהב את הקפה שלי, ובאותו זמן הסתכלתי על הילדה שלי אוכלת פתי בר.
אחר כך יצאנו חרש מהבית, והתחלנו ללכת לכיוון הגן. השמיים היו אביכים, מכוערים, כמו אחרי שריפה גדולה, ושביל ההליכה היה רטוב. היה קצת קריר, ואני פתאום חשבתי, רגע, אנחנו לא באמצע הקיץ? לא זכרתי שירד גשם בלילה. עץ קטן של תפוז עמד בעיקול שסימן את היציאה משביל הגישה לבית שלנו אל שביל ההליכה המרכזי של היישוב, והילדה שלי ביקשה מתוך נמנום תפוז סיני, אז השתהינו קצת, היא שלחה יד רכה לעבר הענפים הקוצניים וקטפה תפוזון. כעבור רגע התחלף ריח הנשימה המתוק שלה בריח תפוזים חמצמץ. נתתי לה נשיקה רכה, נשיקה של שמוליקיפוד היא הייתה קוראת לנשיקות עם הפנים הלא מגולחים שלי שהצמדתי לה, והמשכנו ללכת.
כשהגענו לגן, היא עדיין הייתה תלויה עליי. ביד הפנויה שלי פתחתי את שער הברזל, ונכנסנו לגן.
כעבור שעה כבר הייתי בבית. האישה והתינוק כבר לא היו, ופתאום אני קלטתי, זהו, עכשיו זה אני לבד והמלחמה. אף אחד לא יגיד לי מתי יש אזעקה. אני פשוט אצטרך לשבת בחוץ, כמו בלילה, ולחכות לרמז.
במכונת האספרסו נשאר קצת נוזל שחור. מזגתי אותו אל הספל ממנה שתיתי בבוקר. בקרקעיתה היה בוץ עדין, ואני השתעשעתי במשחק מילים, אתה שותה בוץ, ובינתיים החיילים שלנו בבוץ הלבנוני. את ספלון הקפה הנחתי בעדינות על צלוחית, העמסתי גם עוגיות דניות ופניי היו בכיוון היציאה. ביד אחת החזקתי את הצלוחית וביד השנייה פתחתי את הדלת.
אחר כך, כל מה שאני זוכר היה רעד גדול, וחשיכה.
*
אני זוכר שרצתי בכל היישוב. בלב הלמו תופי טם טם במקום דופק סדיר, וכל הזמן צעקתי, זה אבא, זה אבא.
רצתי לגן של הילדה. הוא היה ריק, נטוש, כאילו לא גרו בו המון שנים. גרוטאות היו מכוסות ברזנטים ואבק, שיחי פרא קוצניים בצבצו מריבועי הבטון, וחריצים של זקנה חרשו את גלילי השעוונית שנשענו על הקיר. אחר כך רצתי בכיוון אחר, חיפשתי את האישה והתינוק. כלום. נאדה. היישוב היה ריק. לא ראיתי אף אחד. הייתי הבן אדם היחיד בסביבה. צעקתי וצעקתי, זה אבא, זה אבא, אבל אפילו את הצעקות של עצמי לא שמעתי. השמיים היו שחורים, צמרות של עצי אורן בערו אף הן באש שחורה, וכדורי אצטרובלים צנחו מהן. חוץ ממני לא הייתה נפש חיה. ריק, דממה, לא מכוניות ולא אנשים, אני רצתי, רצתי בכל הכוח, נעצר לפעמים מול דלתות נעולות של בתי ילדים ומקלטים ובתי מגורים, דלתות נעולות, כבדות, האגרופים שלי דפקו עליהן בכוח עד שלא יכולתי לסבול את הכאב, זה אבא, צעקתי, זה אבא.
ואז, כאשר הבנתי שנפלו כאן טילים ושוב דבר או אף אחד לא נשאר מהיישוב שלנו ומהבית שלנו ומהמשפחה שלנו, רק אז, פניתי לכיוון הכביש הראשי.
אבל במקום כביש אספלט ומכוניות נוסעות ורמזורים מתחלפים, אני ראיתי נהר גדול זורם, נהר אדום, שוצף וגועש, של דם, ילדים שטו במימיו, חלקם בסירות עץ קטנות וחלקם בצמיגים של משאיות. לרגע עברה מול עיניי תמונה ישנה, זיכרון מתוק, של ילד חירש אבל שמח, שט על אבוב בנהר הירדן הצפוני, אבל בין רגע נמחתה המתיקות ההיא והפכה למציאות של ילדים נסחפים לעבר מפלי דם, נסחפים לעברם, ואז, בבת אחת, נשאבים, נעלמים.
ובדיוק כאשר ראיתי את הילדה שלי על סירה קטנה, פניה מחייכות, הרגשתי יד בכתפיים שלי, ניסיתי להמשיך לישון, אבל היד הייתה עקשנית יותר, ואז העיניים שלי נפקחו, ראיתי ציור של עננים בתקרה, ומיד אחר כך את הילדה שלי. היא עמדה מעליי ולחשה:
זה בסדר, אבא, זה רק חלום.

ראה אור בחורף 2009 בכתב העת של אגודת הסופרים "עיתון 77"