תקשורת בלי מחסומים
פברואר 22, 2009
והרי החדשות, בתרגום צמוד
פברואר 22, 2009
הצג הכל

הרצליה, שטח עפר מאחורי קניון שבעת הכוכבים. השעה 21:00 בערב. חושך מצרים.

זה עתה הסתיים ערב מרשים של מספרי סיפורים במוזיאון בית חיל האוויר. אני שרויה עדיין בעולמם הקסום של "בייגלה", כיפה אדומה וזהבה ושלושת הדובים. ופתאום, אחרי נחיתה קשה על שפת המדרכה, אני מוצאת את עצמי עם אוטו תקוע ואגזוז שבור.

אני מנסה לא לאבד את העשתונות. למי לשלוח סמס קודם? לבעל, להודיע לו שנתקעתי?
למתורגמנית, שעוד נמצאת במוזיאון חיל האוויר, כדי שתעזור לי לצלצל לסוכן הביטוח ולגרירה?

למזלי, אני לא לבד. איתי נמצא עידו כהן, המספר סיפורים בשפת סימנים. אנחנו מגלים, שהסלולרי שבק חיים. הסוללה נגמרה. במהירות הבזק ובעדינות רבה מפרקים את הסלולרי, כאילו היה מטען חבלה, כדי לא לפגוע ב"סים" היקר ומחליפים סוללה.

אני רואה מרחוק אורות של מכונית מתקרבת. ניצלתי. המתורגמנית הגיעה, ומבחינתי זו באמת הצלה. כעת אוכל לצלצל לסוכן הביטוח ולגרירה. איזו הקלה.

אך השמחה הייתה מוקדמת. מצפה לנו ערב ארוך ומייגע, שכולו יאוש, מצוקה, חוסר אונים, חוסר נגישות, תקשורת  לקויה.

בעלי לא ענה להודעותי, כי לא שם לב לרטט של הסלולרי (בעיה מוכרת אצל חרשים רבים, שעונים באיחור). המתורגמנית לחוצה לחזור הביתה, ואני "תוקעת" אותה בהמתנה למספר הטלפון של חברת הגרירה.

הסאגה הייתה ארוכה וקשה. חברת הגרירה דרשה לקבל מספר טלפון, כדי ליצור קשר. לא עזרו ניסיוני וניסיונות המתורגמנית להסביר להם, שאני אדם חרש, ואין למי לצלצל. המלים נפלו על אזניים ערלות. בשעה 23:00 בלילה נאלצתי לשלוח סמס אל אמי, שגרה בצפון. הערתי אותה משנתה,כדי להודיע לה, שחברת הגרירה תצלצל אליה, כדי להודיע לה מתי הם מתכוונים להגיע לחלץ אותי, והיא צריכה לשלוח לי סמס, כדי להודיע לי שהם בדרך…

אחרי כל הסיכומים, חברת הגרירה הודיעה לאמי בחצות, שאי אפשר לתת לי שירות, כי אין להם את מספר המנוי שלי…

ליל התלאות המבייש הזה הסתיים בשעה 3 לפנות בוקר, אחרי נסיעה איטית של שעה ומחצה בנתיבי איילון עם אגזוז קשור ואני – אשת מקצוע חרשת – מוצפת כעס ותרעומת על כך שמאלצים אותי להיות תלויה בחסדי אחרים.

ואני שואלת למה? למה אני לא יכולה להזמין שירות כמו כל אחד? למה אני חייבת להיות תלויה במתורגמנית, שרק במקרה הייתה בסביבה? למה נותן שירות בישראל לא מסוגל להיות נגיש ולספק שירות לאוכלוסייה של עשרת אלפים אנשים חרשים בישראל, שמשתמשים בהודעות סמס לצורך תקשורת? למה חברת הגרירה הייתה חייבת להטריד את אמי בשעה כה מאוחרת?

ועוד לא דיברתי על סוכנות הביטוח, ובעצם על כל גורם בישראל, שאינו מספק שירות הולם לאנשים חרשים. בכל מקום אנחנו מוצאים את השרשרת הנצחית של האדם החרש, שכותב סמס אל מישהו שומע, כדי שזה יטלפן אל נותן שירות, יעביר את המידע כמתווך וישוב אל האדם החרש עם הודעות סמס. שוב ושוב, בכל סיטואציה מחיי היום היום. התהליך הזה חוזר ומתרחש מדי יום בקופת-חולים – לקביעת וביטול תורים, בעמדות רישום של העיריה, בבקשה לעשיית מנוי לעיתון יומי, בהזמנת מוצר, בהודעה לגן על ילד חולה.

הדוגמאות היומיומיות הללו גורמות לכך שאנו – אנשים חרשים – לא נוכל לנהל חיים עצמאיים עם נגישות, עם יכולת בחירה וקבלת החלטות, מבלי להיות תלויים בחסדי אנשים אחרים, שהם "רק" שומעים.

למה במדינה מתוקנת ונאורה, צריכים האנשים חרשים להיות אזרחים מסוג ב', השרויים בעמדה נחותה?

הגיע הזמן לצעוק, לפעול לשינוי מהותי ולדרוש את הזכות הבסיסית של כל אדם: להיות אדם חופשי עם יכולת עצמאית.