מאותגרים טלוויזיונית: בעלי המוגבלות בתוכניות הריאליטי

ח"כ ציפי חוטובלי תייצג את המכון לקידום החרש בכנסת במטרה לקדם את נושא השוויון
דצמבר 3, 2009
איך לבחור מכשיר שמיעה ולהסתגל להשתמש בו
דצמבר 7, 2009
הצג הכל

המכון לקידום החרש סובר כי הנגישות בתוכנית היא מועטה, ברוב המשחק אין לארז נגישות , כתוצאה מכך הוא משחק בתנאים לא שווים ונמצא בעמדת נחיתות. לתפיסת המכון - על מנת שאדם חרש/כבד שמיעה יוכל להשתלב ולהתחרות בתנאים שווים , כשאר המשתתפים, יש להנגיש את מרחב "האח הגדול" באופן מותאם ומלא. בנוסף יש חשיבות להסברה מקצועית בנושא, כדי שהקהל בבית ועל אחת כמה וכמה משתתפי התוכנית, יקבלו מידע מושכל ואפקטיבי בנושא חרשות, שוויון ונגישות.

 

 

יותר ויותר תוכניות ריאליטי ברחבי העולם משבצות בעלי מוגבלויות כמתחרים. בקשת מתעקשים שמשתתפי "האח הגדול", שאחד מהם כבד שמיעה והשני לוקה בתסמונת טורט, נבחרו בזכות אישיותם. האם התופעה הטלוויזיונית הזאת משפרת את יחס החברה לבעלי לקויות או דווקא להיפך?

בימים אלה משודרת בערוץ 4 הבריטי סדרת טלוויזיה בשם "מנודים", שיש הסבורים כי עתידה לשנות את פני הטלוויזיה שם, או לפחות לנסח מחדש את החוקים בכל הנוגע לשילוב אנשים עם צרכים מיוחדים בדרמה הטלוויזיונית. מדובר בסאטירה מוקומנטרית (סדרת המתחזה לתעודית) על שישה בעלי מוגבלויות הנשלחים לאי בריטי מרוחק כדי לראות אם ישרדו בכוחות עצמם. את גיבורי הסדרה מגלמים שחקנים בעלי מוגבלויות: שניים מהם נמוכי קומה, אחר מרותק לכיסא גלגלים, לאחת מחלת "איש הפיל" המעוותת את פניה ואחד נולד כתינוק "תלידומיד" עם ידיים לא מפותחות.

ערוץ 4, המשדר גם את "האח הגדול", כבר התנסה בשילוב של בעלי מוגבלויות בסדרת הריאליטי ההיא. גם בישראל, בעונה הנוכחית של "האח הגדול", שובצו בעל תסמונת טורט וכבד שמיעה. ייצוג כזה של נכות בטלוויזיה הישראלית – שלא בהקשר של סרטי תעודה מלחמתיים – הוא חדש יחסית, וחלק מטרנד עולמי: ב"מירוץ למיליון" האמריקאי שובצו מתחרה נמוכת קומה ומשתתף חירש; התר מילס רקדה עם רגל תותבת ב"רוקדים עם כוכבים" האמריקאית; ב"אמריקן איידול" האחרון התחרה סקוט מקנטייר העיוור; וגם בארץ, בעונה האחרונה של "כוכב נולד" השתתפה מתחרה לקוית ראייה, מורן מזוז, ולעונה השלישית של "הישרדות" לוהק מתמודד קטוע יד, חנוך בודין.

ד"ר דליה לירן-אלפר מבית הספר לתקשורת של המכללה למנהל מציינת שלושה שלבים של ייצוג בעלי מוגבלויות בטלוויזיה: השלב הראשון הוא שהם אינם, היעדר בנראות שלהם; השלב השני הוא נראות סטריאוטיפית המעוררת רחמים, והשלב השלישי הוא ייצוג נאות. לפי מחקר שעשתה באחרונה, אנשים עם צרכים מיוחדים, "בניגוד לחריגים אחרים כאנשים בעלי משקל עודף או זקנים, כמעט שלא היו על המסך. באופרת סבון אפשר היה למצוא אשה זקנה על כיסא גלגלים, שהניעה את העלילה. הנראות היחידה היתה בערבי התרמה שונים ובסרטים תיעודיים".


משמאל למעלה: מורן מזוז ב"כוכב נולד", ארז מ"אח גדול", סקוט מקנטייר ב"אמריקן איידול", בנצי שני ב"אח הגדול"

לדבריה, "עתה יש שינוי מבורך, יש יותר נציגים של חריגים במיינסטרים. מעניין לציין שב'אח הגדול' לקחו אנשים שהליקוי שלהם קשור במילוליות, ואילו ב'הישרדות', תוכנית שהמטלות בה פיסיות, הנכות של אחד המשתתפים היא פיסית. הבחירה היא בהתאם לדינמיקה ולצורת ההתנהלות של התוכנית".

היחס כלפי הייצוג הנוכחי הוא אמביוולנטי, לדבריה. הוא מעלה מודעות, אך כמו עם כל נציג של קבוצה, עליו לשאת על הכתפיים את הקבוצה כולה. וכן, לתוכנית כמו "האח הגדול" הוכנסו נציגים של קבוצות רבות, שנדמה כי החריגות שלהם אמורה לעורר את יצר המציצנות של הצופים. לטענתה, השילוב של נציגים רבים בקבוצה אחת, יותר משהוא משקף את החברה הרב-גונית, נובע מהצורך להזין את רף העניין והגירוי אצל הצופים. "זה ההיגיון של המדיה. מעניין לראות מה יהיה בעונות הבאות".

האם העובדה שמדובר באופנה מעידה בהכרח כי תוצאותיה שליליות? "האמת האכזרית היא שהמצלמה אוהבת מוגבלות אבל לא אנשים בעלי מוגבלויות", כתבה השחקנית הנכה רבקה לואל ב"גרדיאן" בהקשר של "מנודים". "יש לי חשד רציני שהשימוש במוגבלות היא קיצור דרך לאותנטיות אצל המאותגרים יצירתית". יוצרים ישתמשו בנכה פה ושם, היא טוענת, אבל לא ילהקו אדם עם מוגבלות לתפקיד ראשי.

לדברי רן תלם, סמנכ"ל התוכניות של קשת, המשדרת את "האח הגדול", לא היתה כל כוונה מראש לשלב אנשים עם מוגבלויות. "אנחנו מלהקים אנשים מעניינים. אין לנו חזון מראש שבו אנחנו ממלאים מכסות של אנשים עם מוגבלויות. החרשות של ארז היא חלק מסיפור החיים שלו, לא לקחנו אותו בגלל זה או בגלל שהוא דוגמן. ליהקנו אנשים עם אישיות חזקה ולארז אישיות חזקה וכריזמה".

העובדה שבעונה הראשונה לא היו ייצוגים כאלה, הוא אומר, רק מוכיחה את המקריות. מצד שני, הדיון הציבורי שהתפתח בעקבות השתתפותו (וזכייתו) של בעל תסמונת טורט בעונה השביעית של "האח הגדול" באנגליה עשוי להעיד על כוונה ראשונית, או לפחות על מודעות. אך בין שהיתה כוונה ראשונית ובין שלא, נשאלת השאלה אם ליהוק כזה משרת את בעלי המוגבלויות.

למי שק כבד יותר?

תלם טוען שכן. לדבריו, הצפייה בבעלי המוגבלויות לאורך זמן, ובוודאי בערוץ 20 הפתוח כל יום, מציגה את ארז דה דרזנר כבד השמיעה ואת בנצי שני בעל תסמונת הטורט "כדמויות עגולות. מראש נוטים לרחם על ארז, לפתח אליו חמלה. אבל כשאפשר להגיד על ארז שלא אוהבים אותו בגלל מי שהוא, סימן שעברנו את השלב הסטיגמטי. נראה שיש שם סיפור". עוד אומר תלם כי "כולם נכנסו לבית מתוך כוונה גדולה להתמודד. לאף אחד מהדיירים לא קל. כולם מתמודדים, זאת התוכנית".


מימין: כמה ממשתתפי "האח הגדול", חנוך בודין ב"הישרדות"

אמירה כזו, הנובעת מתוך כוונה טובה של קבלת האחר, עלולה גם ליצור השטחה של המצב. שילוב של בעלי צרכים מיוחדים עשוי להציג לצופים את האדם שמאחורי המגבלה, ולגרום להם להבין כי "כל אחד והשק שלו", ועם זאת, יש אנשים שהשק שלהם בכל זאת כבד יותר.

עדו גרנות, מנכ"ל "בקול", ארגון כבדי השמיעה והמתחרשים, מציג את המורכבות הכרוכה בשילוב של כבד שמיעה ב"אח הגדול". "מצד אחד זה מעולה. הנוכחות שלו בתוכנית מגבירה את המודעות. חשוב מאוד לראות אדם חירש בפריים טיים, וארז לפי ההגדרה החברתית הוא חירש, גם אם הוא מדבר ברור ולא משתמש בשפת הסימנים. הוא אדם גאה ומרשים. הוא עוזר לצופים לדעת שיש כל מיני חירשים, לא רק כאלה שמוכרים להם בובות בבית הקפה.

"מצד שני, מבחינה פרקטית אני חושב שהוא מסכן. אני משליך מהניסיון שלי. אני כבד שמיעה, משפחתי כולה היא של אנשים שומעים. אחרי שעה של ארוחת ערב עם 15 אנשים סביב השולחן, קשה לי כבר להבין מי אומר מה למי. ארז קורא שפתיים. אני מניח שהוא מודע אולי לעשירית ממה שמתרחש בבית. אני לא בטוח אם בימים הראשונים הוא בכלל ידע את השמות של כל המשתתפים בתוכנית.

"אנשים שומעים לא מודעים בכלל לכמה מידע הם מקבלים על הדרך בשמיעה. שוב אתן דוגמה מהמשפחה שלי: אשתי שומעת וגם ילדי, אנחנו יכולים לחזור מארוחת ערב אצל משפחתי והיא תשאל אותי מה דעתי על כך שאחותי נוסעת לברצלונה, נושא שכנראה דיברו עליו בכל הארוחה, ואני בכלל לא הייתי מודע לכך שהוא עלה.

"הבנתי שארז כבר קיבל ביפר. האח הגדול מדבר אליו בכתוביות, זאת הנגשה שאנחנו נלחמים עליה בטלוויזיה. אז עוזרים לו קצת, אבל כמה יכולים האחרים לדאוג לו, הרי הם נמצאים בתחרות. בעבר פנו לארגון שלנו מערוץ 2 כדי לשלב חירשים וכבדי שמיעה בתוכניות כמו 'אמא מחליפה' או 'משפחה חורגת'. זה סיפור אחר. מצלמים אותם למשך תקופה מוגבלת בסביבה שלהם, ולא בתחרות שבה הוא מראש בעמדת חיסרון".

מי כאן נורמלי?

בעז רוזנברג, שיצר את הסרט התיעודי "לא רצוני" על שתי בחורות הלוקות בתסמונת טורט, הוא במקרה גם הבמאי של "האח הגדול". בסרטו, שתי הנשים סובלות מגרסאות קשות של התסמונת. הצעירה שביניהן, שני, היא בת 17 ולא רק צורחת בקולי קולות באופן בלתי נשלט, אלא גם פוצעת את עצמה. השנייה, אלין, היא קלילה יותר, הולכת לים ויש לה חבר (רוזנברג מספר כי מאז הסרט גם הקימה משפחה), אולם גם היא מקללת באופן בלי נשלט ויש לה עוויתות. לפי הסרט הדבר היחיד המשותף לשתיהן היא התסמונת, ומלבדה הן שונות לחלוטין. "זה גם סרט על ניצחונות קטנים, לא רק על הטורט", אומר רוזנברג. לדבריו, בסופו של דבר שתיהן הרגישו כי הסרט נתן לתסמונת חשיפה נכונה ועשה להן שירות טוב.

אך גם כאשר שודר הסרט בטלוויזיה – במשבצת הרבה פחות נצפית מזו של "האח הגדול" – עלו חששות מצד ארגון המייצג את הלוקים בתסמונת. "טיפלנו בהן בכפפות של משי, הן היו צעירות ופגיעות", אומר רוזנברג, "אבל החבר'ה מהארגון של טורט לא חשבו רק עליהן אלא גם על ילדים עם התסמונת, שבעקבות השידור יספגו עלבונות ועקיצות בבית הספר".

לדבריו, "הסרט יצא בסמיכות לתוכנית המערכונים 'גם להם מגיע' בערוץ 10, שבה יהורם גאון גילם אדם עם תסמונת טורט. זה היה קטע חלש מבחינה קומית. אנשי העמותה התקוממו. הוא ועורכי התוכנית החליטו לרדת מזה. אני יודע שהוא בא לכנס של הארגון והתנצל. גם הגילום של דמות עם טורט ב'שיר שלנו' היה מעליב. זה לא המקרה של בנצי, הוא בן אדם בוגר, עם מקצוע ומשפחה, שקצת יותר יכול לשלוט בתסמינים שלו, ורואים במשך הזמן שהתסמונת היא רק אחוז מאישיותו".

כשפיט בנט, זוכה "האח הגדול" של העונה השביעית בבריטניה, רק נכנס לתוכנית, התנגדה עמותת תסמונת טורט (טי-אס-אי) לשילובו. ראשית, מפני שמצבו בבית סגור מול מצלמות עלול להחמיר; ובנוסף חששו בעמותה כי ההשתתפות תגביר את הלעג שילדים בעלי התסמונת יספגו בבית ספר. העובדה שבנט גם קילל – נטייה שיש רק לעשרה אחוזים מהלוקים בתסמונת – חיזקה לטענתם את הדעה הקדומה כאילו מדובר במחלה משעשעת של מקללים.

ג'יימס מקונל, מלחין בריטי בעל תסמונת טורט, אמר אז לבי-בי-סי כי הוא מוטרד ממה שנראה לו כ"מציצנות של הפקת 'האח הגדול'". לאחר שבנט זכה, מסרה דוברת הארגון כי בסופו של דבר הם חזרו בהם מההתנגדות הראשונית: "זה שם את הטורט על המפה".

כמו גרנות, גם ענת אימבר, מראשי "אסטי", ארגון תסמונת הטורט הישראלי, מדברת על חרב פיפיות. מצד אחד, היא מסבירה, "כמו כל אוכלוסייה של בעלי צרכים מיוחדים, גם אנו רוצים חשיפה שתביא למודעות, כדי שהחברה תתייחס לתסמונת בצורה ראויה. אבל אם אנחנו לא מסכימים שיציגו אותנו בצורה סנסציונית – תמיד מבקשים מאתנו מישהו שמקלל – אומרים לנו שזה לא מעניין. כמו שאומרים באנגלית, 'קבצנים לא יכולים להיות בררנים'".

לדבריה, "אין מקרה ממש מייצג של התסמונת, אבל בנצי הוא במקום טוב באמצע. אין הרבה אנשים בגילו שיש להם כל כך הרבה טיקים. בגילו בדרך כלל לומדים להסוות אותם. בנצי מספר מה יש לו, מעל לפלטפורמה קיימת שכולם רוצים לראות, אז איך אני יכולה להתלונן? התפקיד שלו מאוד פשוט. הוא צריך להיות הוא. הצופים צריכים לראות את האדם מאחורי ההפרעה".

מצד שני, אימבר מספרת שעצם שילובו בתוכנית גרם לתסיסה בקרב הלוקים בתסמונת ובני משפחותיהם. "אמא אחת כתבה בפורום שקשה לה לראות אותו, כי היא חוששת שכך בנה יהיה כשהוא יגדל". אבל לדעת אימבר, בסופו של דבר החשיפה היא חיובית. מה שמפריע לה הוא לא ליהוק בעלי המוגבלויות בתוכנית – "אף שברור כי לא מדובר בקאסט מקרי" – אלא התיוג שלהם על ידי העיתונות כ"פריקים". "התיוג הוא בעיני המתבונן", היא אומרת. "הטרנסקסואלית לא נראית לי פריקית. לדעתי, המסקנה בסוף תהיה שמי שפריק בבית הזה הוא מי שמוגדר לכאורה כ'נורמלי'".

פורסם לראשונה ב"עכבר העיר" – לחצו כדי להגיע לכתבה המקורית