אל תדברו אליי מהגב
פברואר 26, 2009
האם בעיית שמיעה היא באמת מגבלה?
פברואר 26, 2009
הצג הכל

בחודש האחרון כפי שחלקכם שם לב, מוניתי לעורך הראשי של אתר האינטרנט "סלע". חודש זה ניצלתי ללימוד הנושא, להיכרות מחודשת עם קהילת החרשים וכבדי השמיעה וכמובן, ל"התנעה" של אתר סלע, עם אנרגיות חדשות וחזון רחב אופקים (רמז, בקרוב נחגוג שנה לאתר!).

אבל העיסוק התקשורתי ועריכת האתר, חשובים ככל שיהיו, הופכים להיות משניים לעומת תהליך הלמידה שעברתי בחודש האחרון הזה. אומרים, שמורה טוב הוא מורה לחיים. במובן הזה, אני לוקח איתי מהמכון את אחד השיעורים החשובים ביותר שעברתי אי פעם, שיעור שלא לומדים בבית הספר, אלא מעבודה עם חבריי (אוליי בעצם המינוח הנכון יהיה – חברותיי) למכון.

 בתור ילד כבד שמיעה למדתי בכיתה שומעת לחלוטין. ה"הנחה" היחידה שעשו לי הייתה שעות עזר ספורות בשבוע, עם השתדלות לתת דגש על מקצועות שהתקשיתי בהם. גם בתיכון הייתי היחיד בשכבה עם מכשירי שמיעה וזה המשיך לאוניברסיטה.

 כפועל יוצא מזה, חייתי את רוב חיי הצעירים והבוגרים כאדם שומע לכל דבר, כשנקודת ההתייחסות שלי הייתה תמיד "מלמטה". כשלא הצלחתי להבין משהו, זה היה מכיוון שלא התאמצתי מספיק. כשלא הצלחתי לעקוב אחרי כל מה שהמרצה באוניברסיטה, זה היה מכיוון שלא ישבתי מספיק קרוב. כשהתקשיתי לעקוב אחרי שיחות של חברים שומעים, זה היה מכיוון שהייתי עייף מדיי, או שמקום הבילוי שבו הם בחרו לשבת היה רועש.

 לא ידעתי לעמוד על זכויותיי.

אולי בנקודה מסוימת בחיים שלנו, אנחנו מגיעים למצב שבו אנחנו פשוט לא רוצים להפריע לאף אחד ולא לדרוש תשומת לב מיותרת לנו ולבעיות שלנו. במיוחד בחברה הישראלית שהיא סובלנית פחות (בלשון המעטה!) לאנשים בעלי נכויות ומגבלות שונות. בייחוד מגבלות תקשורתיות כמו בעיית השמיעה.

אז צמצמתי את המעגל החברתי שלי לאנשים שקל לי להבין אותם (גם אם זה לא היה תהליך מודע). הברזתי משיעורים באוניברסיטה והסתמכתי על סיכומי-שיעור. הרי לא ממש היה לי מה לחפש שם, במילא כמעט ולא הבנתי את דברי המרצים. הכרזתי שאני "לא סובל טלוויזיה ישראלית", בעיקר מכיוון שערוצי הטלוויזיה, בערלות ליבם, בוחרים שלא להוסיף כתוביות לרוב התוכניות דוברות העברית. וכמו כבדי שמיעה רבים, בחרתי את הקריאה ואת האינטרנט כתחביבים מועדפים (למרות שיש לי עוד תחביב או שניים, שבטח יופיעו בטורים הבאים). הרי בינינו, למי יש כוח לתחביבים שמבוססים על תקשורת קולית?

 בעברית ישראלית שלנו, אפשר לאמר שלמדתי ללכת בין הטיפות, "הסתדרתי".

ופתאום זה השתנה. מבחינתי השינוי הזה היה כמעט בין לילה. הבנה שנגהה עליי אחרי שהשתתפתי בישיבת צוות של המכון (שבה כל אחד מדבר בתורו, והאחרים, כמה לא רגיל, ממתינים בשקט ומקשיבים למוצא פיו בסבלנות). הבנה שנעצה בי אצבע, אחרי שעובדים שומעים התקשרו בשבילי לכל מיני גורמים חיצוניים וחסכו לי את הטורח המעיק והמייגע של שיחה בטלפון. הבנה שטפחה בפניי כשפתאום קלטתי, שעצם העובדה שאני כבד שמיעה, אין פירושה שאני צריך להרגיש אשם על שקשה לי. 

מותר לי לבקש עזרה. מותר לי לעמוד על שלי ולהתעקש שידברו אליי ברור. אני חייב להעמיד במקומם אנשים, אשר חשים שכבד שמיעה או חרש = אדם הלוקה בשכלו. אסור לי, או לאף אחד מאיתנו, לעמוד מנגד. כי אם אנחנו לא נעמוד על זכויותינו, לא נוכל ללכת לאחרים ולבקש מהם שיעשו את זה בשבילנו.  

 אולי זה השיעור האישי שלי ואולי זו מסקנה שכולנו צריכים להגיע אליה באיזה שהוא שלב. לפעמים הרבה יותר נוח "ללכת בין הטיפות". להרכין את הראש בפני הצורך היום יומי הדוחק יותר של שרידה. אבל אנחנו לא כאן בשביל לשרוד. אנחנו כאן בשביל לחיות, לפרוח ולשגשג.

בכבוד.