יום הסטודנט החרש וכבד השמיעה, בעד או נגד? – ההמשך
פברואר 26, 2009
חרשים יכולים להסתדר לבד?
פברואר 26, 2009
הצג הכל

בתקופה האחרונה אנו נתקלים יותר ויותר בידיעות של חרשים וכבדי שמיעה יוצרים. מקסים כהן הגיש לנו את הסרט החדש שלו "בועה שותקת" (אשר מופיע בקישור המצורף, למי שלא הספיק עדיין לצפות בו) ושירה רייז משולם מגישה לנו רומן הקרוי "צלצול אור הדלת", אשר מציג את עולמם הייחודי של החרשים לקהל שייתכן ואינו מודע אליהם. אמנון וג'יל דמתי הפכו כבר מזמן לדמויות מוכרות ברחבי העולם והם מבטאים את עולם הדממה של אמנון באמצעות מופעי ריקוד מסעירים.

מהו הגורם המשותף? כל אחד ואחד מן האנשים הללו לקח את חווית החרשות למקום של יצירה. ועל זה בעצם, רציתי לכתוב את הטור שלי הפעם. רבים נוטים להתייחס לחרשות כאל סוג של נכות, מגבלה או אפילו חוסר (חרש = אדם חסר יכולת לשמוע).

אף על פי שההגדרה הזו נכונה ביסודה, הרי שהיא מובילה להסקת מסקנות מוטעית:

הואיל ולאדם החרש או כבד השמיעה קיים חוסר בקליטת נתונים (להלן, צלילים, קול וכו') הוא גם לוקה בחסר בכל תפיסת העולם שלו, בהבנה שלו וביכולת שלו למצות את העולם שמסביב.

והנה, כל אחד מן היוצרים שמנינו ועוד רבים אחרים, משתמשים בתהליך היצירה שלהם כדי לבצע תהליך הפוך! הם לוקחים את הנכות שלהם, את העולם אותו הם מבינים, אך לא שומעים ומשתמשים בה כבסיס ליצירה אומנותית.

מעבר לעובדה שאנו נחשפים באמצעותם ובזכותם ליצירות נפלאות, מרחיבים את תפיסת העולם התרבותית שלנו ונהנים, "על הדרך", מסרט טוב, מספר טוב, מהופעה, מתמונות וכו'. הם גם מהווים שגרירים כלפי החברה השומעת, כאשר הם משתמשים בשפה בינלאומית, נטולת מילים אך רבת עוצמה ומבע: שפת האומנות.

מעתה, אל תאמרו שהיצירה האומנותית היא תהליך של השלמת חסרים. היא הרבה יותר מזה: היא תהליך של בנייה ושל גישור.

אני רוצה לנצל את הבמה הזו להזמין את היוצרים שבקרב הקוראים; מחברי השירים הציירים, הצלמים והכותבים, ליצור עימי קשר דרך כתובת הדואר האלקטרוני שלי: cobihay@gmail.com. אנו עומדים בפני פתיחת חלק חדש באתר "סלע", אשר יוקדש לפרסום יצירות ועבודות של אמנים חרשים ואנו זקוקים לסיוע שלכם במילוי החלק החדש.