דברי ברכה לשנה החדשה
פברואר 26, 2009
אל תדברו אליי מהגב
פברואר 26, 2009
הצג הכל

במשך יום אחד בשנה מתקבצים יחד צעירים ומבוגרים, שהמכנה המשותף שלהם הוא קשר כזה או אחר לבעיית השמיעה. מדוע להפריד בין אנשים כבדי השמיעה לאנשים שומעים? האם כדאי לארגן אירוע שמיועד מלכתחילה לאנשים חרשים וכבדי שמיעה?

אנו מתכבדים בזאת להזמינך ליום הסטודנט החרש וכבד השמיעה אשר ייערך… ביום הסטודנט החירש/כבד השמיעה יוצגו מיצירותיהם של אומנים חרשים /כבדי שמיעה…
השנה צפויים להשתתף אנשים חרשים/כבדי שמיעה ואף אנשים שומעים רבים ביום הסטודנט החרש/כבד שמיעה…".

יום הסטודנט החרש/כבד השמיעה הוא יום שמכה גלים בכל הקהילה שלנו. במשך יום אחד בשנה מתקבצים יחד צעירים ומבוגרים, סטודנטים, תיכוניסטים, הורים וילדים,שהמכנה המשותף שלהם הוא קשר כזה או אחר לבעיית השמיעה.
אבל מדוע? מה הטעם בעצם בארגון יום שכזה? בשיחות שערכתי עם ידידים, שומעים וכבדי שמיעה כאחד, הועלו מספר טענות כנגד יום שכזה. אחת הטענות העיקריות – שאלת ההפרדה, או במלים אחרות: "מדוע להפריד בין אנשים כבדי השמיעה לאנשים שומעים? מדוע ללכת ולארגן אירוע שמיועד מלכתחילה לאנשים חרשים/כבדי שמיעה?".
טענה זו מבוססת ויש לה סיבה: ארגון אירוע שכזה (שהוא איננו בגדר עוד מפגש, או עוד התוודעות, אלא כנס בקנה מידה גדול שמיועד לארח אנשים חרשים/כבדי שמיעה מכל הארץ) יוצר איזו שהיא הפרדה, ואפילו תחושת "אנטי" מצד אנשים שומעים ומצד אנשים בעלי נכויות אחרות (לדוגמא עיוורים). הם יטענו (ובצדק) שמדובר במין "אירוע סנובי" או במין "הפרדה מרצון" שלנו באנשים חרשים/כבדי שמיעה.
אנחנו רוצים להגביר את האינטגרציה. אנחנו רוצים שישמעו אותנו (משחק מלים קטן), אז למה מלכתחילה ללכת וליזום אירוע נפרד שסביר להניח שאנשים שומעים רבים כלל לא ישמעו עליו (טוב, אני מבטיח להפסיק עם משחקי המלים האלה)? הרי בסופו של דבר, איך נוכל להכריז קבל עם ועדה ש"אנחנו כאן", אם אף אחד לא ידע מזה?
יתרה מזאת – איך נוכל להציג את עצמנו, להתגאות בהישגים שלנו כלפי קהל השומעים, אם נסתגר בגבולות הקהילה שלנו? האם לא היה עדיף, נניח, לערוך הסכמים עם האוניברסיטאות ולהקצות שטח מסוים, מספר דוכנים ואפילו במה או שתיים ליוצרים כבדי שמיעה במסגרת ימי הסטודנט השגרתיים הנהוגים בכל קמפוס ברחבי הארץ? התשובה היא – לא.
יום הסטודנט החרש וכבד השמיעה קיבל במהלך השנים אופי מיוחד. במסגרת היום המיוחד הזה מתכנסים אנשים/כבדי שמיעה מכל שכבות האוכלוסייה, סטודנטים ושאינם סטודנטים (מי לא ראה את התיכוניסטים, את ההורים הגאים ואת חברי הקהילה האחרים) ומדברים, מבלים ונהנים יחד. אחד המסרים העיקריים של היום הזה, לפחות מבחינתי – הוא גאווה.
אנחנו גאים במה שאנחנו. אנחנו רוצים, שיעריכו אותנו בזכות הייחוד שלנו, ולא שיתנשאו מעלינו או ש"יעזרו לנו".
אם כבר דיברנו על צעירים, אז בואו ניקח את זה צעד קדימה. בתוך צעיר כבד שמיעה סבלתי מאד מעולם מושגים מוגבל. בעיית שמיעה, כמו שכולנו יודעים, היא בעיה תקשורתית שאי אפשר לקחת אותה כמובנת מאליה. מה שלא אומרים לנו ישר בפנים, סביר להניח שלא נקלוט. אני חושב, שהשם הזה, "יום הסטודנט החרש וכבד השמיעה" אומר לצעירים שלנו בצורה הכי ברורה והכי יפה שיש: "חבר'ה, אל תתביישו לשאוף למעלה! אתם יכולים להגיע לשמיים, אם רק תרצו".
והנה עוד נקודה- ההתמודדות מול העולם. אנשים חרשים/כבדי שמיעה רבים חשים לעתים, כי לדבר עם אנשים שומעים פירושו של דבר "להתמודד איתם", להתאמץ כדי להבין, לעמול קשה כדי להסביר את עצמם. ביום שכזה הם אינם צריכים לנסות "להשתייך בכוח" לחברת האנשים השומעים, אלא יכולים להשתחרר ולדבר בשפה שלהם (בין אם מדובר בלשוחח האחר עם השני ולקרוא שפתיים ובין אם מדובר בשפת הסימנים).
ונקודה אחרונה – יום הסטודנט החרש וכבד השמיעה הוא אירוע, שבו חשבו קודם כל עלינו: תמלול, תרגום לשפת הסימנים, תאורה מתאימה ונגישות מוגברת. כל אלו הופכים את ההשתתפות להרבה יותר קלה לכולנו, ונותנת לנו את התחושה, שהפעם – אנחנו הכוכבים האמיתיים. אז נתראה שם!