דברים שהורים חרשים "שומעים"
פברואר 2, 2009
מכתב הסברה להתאמות נגישות
פברואר 3, 2009
הצג הכל

כ-360,000 חירשים וכבדי שמיעה חיים בישראל, מחציתם נשים המתמודדות עם מצוקות יומיומיות הנובעות מנכותן - ולא אחת נאבקות בדעות קדומות. עשרים מהן לקחו חלק בסדנת העצמה, ובין מחול ידיים למשנהו חלקו זו עם זו התנסויות המוכרות רק להן. "החירשות לא מספקת תירוץ לחוסר הצלחה", פוסקות היוזמות

מאת יעל עברי – Ynet

סדנה ראשונה מסוגה להעצמת נשים חירשות בישראל ננעלה בשבוע שעבר בהתרגשות רבה. לקראת השעה 19:00 בערב החלה לטפטף אל מועדון החירשים "מ.ת.ח.ב.ר" בראשון-לציון קבוצת נשים צעירות ומבוגרות, נשואות וגרושות, שמילאו את חלל האולם הקטן, ממתינות לתחילתו של מפגש הסיכום. לא חלף זמן רב עד שהחלל התמלא בעשרות שיחות מקבילות, כולן נמרצות, נלהבות – אך שקטות להפליא. ופתאום, ברגע אחד, עם הבהוב האור המסמן את תחילת המפגש, נקטע מחול הידיים וכולן התיישבו במקומותיהן.
 
"הסדנה נולדה מתוך הבנה שמדובר במצב ייחודי מאוד, להיות גם אישה וגם חירשת", מסבירה לינוי מזור, מנהלת מרכז ההעצמה של "המכון לקידום החירש", שיזמה את הסדנה. מזור, כבדת שמיעה בעצמה, עמלה במשך שמונה חודשים על גיבוש הסדנה, איסוף האישורים וליקוט הנשים, ובמבט לאחור מכתירה את הפרויקט כהצלחה מסחררת. "המשתתפות עברו תהליך משמעותי. הן למדו להיות אסרטיביות, קיבלו כלים להתמודד עם סיטואציות, ניפצו הרבה מיתוסים שהיו להן על עצמן ובעיקר למדו שאין תירוצים", היא קובעת.
 
כל-אחת מ-20 הנשים שנכחו בסדנה נושאת סיפור התמודדות פרטי, שמצריך מאבק בלתי פוסק בגבולות הצרים של הנורמות החברתיות, וכולן מעידות כי עברו במהלכה תהליך אמיתי של העצמה. "אחת הבנות, למשל, עובדת במספרת נשים", מפרטת מזור. "תארי לך, להיות ספרית חירשת במקום בו רוב הלקוחות רוצות לשוחח. במפגש הראשון היא סיפרה כיצד לא מקדמים אותה בגלל חירשותה, אך בהמשך למדה שאולי היא טועה, שאולי יש מקום לשפר את התנהלותה ושאולי לא כל דבר קשור לחירשות". מזור מצהירה כי "במובנים רבים, הרבה חירשים נתפסים לחירשות שלהם כתירוץ לחוסר הצלחה, וזוהי שגיאה. גם אדם שמן יכול לומר 'לא קיבלו אותי לעבודה כי אני שמן', אבל זה לא תירוץ".

 "למדתי לדאוג גם לעצמי"
על-פי נתוני המרכז, 360,000 חירשים וכבדי שמיעה חיים כיום בישראל, כמחציתם נשים. את מצבן מנסה להמחיש יעל קקון, מנהלת "המכון לקידום החירש" ובעצמה בת להורים חירשים הנשואה לחירש, באמצעות סדרת שאלות: "חשבת פעם איך אישה חירשת עוברת את רגע הלידה? חשבת פעם מה זה להיות אישה חירשת על כסא הגניקולוג? אישה חירשת עוברת את הלידה בניתוק מוחלט. היא אינה יכולה לשמוע את הצוות הרפואי שמנסה להרגיע אותה, ובלי מתורגמנית הלידה הופכת לפעולה טכנית של הגוף. ואילו ביקור אצל גניקולוג, שהוא תמיד פולשני ולא נעים, קשה עבורה עוד יותר. היא שוכבת שם, לא רואה את פניו של הרופא ולא יכולה לקרוא את שפתיו.
 
"לרוב אף-אחד לא מדבר על זה, ולכן להרבה נשים אין אומץ להציף את הבעיה ולבקש עזרה", קקון ממשיכה. "היתרון בסדנה טמון במפגש של המשתתפות עם בעיותיהן של האחרות. במקום שכל-אחת תדבר עם חברה בבית, פה הן יכולות לפרוק את המתח וגם לקבל טיפים, עצות חבריות ותמיכה נפשית". שושנה גרינשפן, אחת המשתתפות, מהנהנת בהסכמה. "הבעיה הכי גדולה שלי, למשל, היתה שלא ידעתי להגיד 'לא'. את כל מה שהיו מבקשים ממני הייתי עושה, גם אם לא היה לי זמן. פשוט לא היה לי נעים לסרב", היא מתארת. "הסדנה לימדה אותי להביע את עצמי באסרטיביות, נתנה לי ביטחון עצמי – ובעיקר חינכה אותי לדאוג גם לעצמי".
 
את האסרטיביות של גרינשפן מיישמת דפנה חפיף, אם לשלושה ילדים לקויי שמיעה, הנושאת את התואר "השיננית החירשת הראשונה בישראל" כמעט בטבעיות. חפיף עבדה כ-12 שנה כמורה ללקויי שמיעה עד שפוטרה בשל צמצומים. לאחר התלבטויות החליטה לנטוש את מקצועה ולהפוך לשיננית, אך לא תיארה לעצמה שהדרך תהיה כה קשה. "כהתחלתי ללמוד נתקלתי בהתנגדות מצד רכזת המגמה שאמרה לי שלדעתה אני לא במקצוע המתאים", היא נזכרת. "בהמשך נדרשתי להביא את כל האישורים הרפואיים שברשותי ולצלוח לא מעט מאבקים. בדרך היו כמה משברים ואחד מהם כמעט איים לשבור אותי, אך הרצון לסיים לא הרפה. וכן, היום אני גאה בעצמי".
 
רכזת המועדון בת שבע בורנשטיין, מוסיפה שנשים רבות נזקקות להעצמה לא רק בבואן ליישם החלטות משמעותיות בחייהן, אלא דווקא במצבים יומיומיים. "אחת המשתתפות, שגם נשואה לחירש, סיפרה שלא מזמן עברה דירה, אך היא מתביישת לפנות לאחד השכנים כדי לקבל עזרה בביצוע שיחת טלפון. המנחה בסדנה ייעצה לה להכין פתק מראש, בו היא כותבת שהיא אישה חירשת הזקוקה לסיוע כדי להתקשר. ואכן, במפגש שלאחר מכן היא סיפרה עד כמה הופתעה לעבור את המכשול בקלות יחסית".  

פורסם ב YNET בתאריך 5.4.2007
לחץ כאן לכתבה המקורית