חרשות ותעסוקה
מרץ 8, 2009
בונים זהות עם השתל
מרץ 8, 2009
הצג הכל

מהרגעים הראשונים של התסכול אל עצמת החוויה של השמיעה המחודשת. אורן דבוסקין ויומנו האישי של מי שעבר את ניתוח השתל הכוכלארי

לא הכל יודעים מהו ניתוח השתל, איך מרגישים ומה קורה אחרי. אורן דבוסקין עבר את הניתוח להשתלת השתל הכוכלארי. הוא חולק עם הקהילה ועם גולשי האתר את מחשבותיו באותם ימים, כפי שהנציחם ביומנו האישי.

3.7.05 שירת הדולפינים
 
רגע… אולי זה צווחות הדולפינים… אולי זה צווחות הדולפינים, אחרי שחטפו בעיטה הגונה באשכים… יש לדולפינים אשכים בכלל? אם לא, בטח היו נשמעים כך, אם היו להם… רגע… מה זה עכשיו? כלב נובח?  ממתי כלבים מסתובבים עם משרוקיות בפה… רגע … יותר טוב… עכשיו העולם נשמע כמו כלוב תוכים אחרי מנת יתר של אקסטזי… אבל… הזבוב הזה שעבר ליד האוזן… אני יכול להישבע לכם, ששמעתי אותו… כן! זה נשמע כמו "הוי הוי הוי"… ואוו, אני חייב לרוץ לשירותים… אח, איזה צליל ממש… כמו קוביות קרח…???!!!!! 

ולמה כשכולם פונים אלי, הם מתבלבלים עם השם וקוראים לי "טוסיק"? נכון, העליתי קצת משקל באחרונה, אז מה?

איך אמצא את המילים? כולם אמרו, שזה יהיה קשה בהתחלה. לא לפתח ציפיות. שהעולם יישמע כמו סרט מצויר. אך מהרגע שכל האלקטרודות שלי הודלקו, נמצאתי תחת מתקפה חושית של צפופים וטנטונים. מדי פעם, בלט איזה צליל טהור, בתדר הרבה יותר גבוה ממה שציפיתי לו. אבל שמעתי משהו. בוודאי במהלך יצירת המפה. צפצופים חדים, שכבר שנים לא זכיתי לשמוע.

דווקא צלילים קטנטנים – לא הפסקתי לתת מכות קלות עם המזלג על הכוס שלי בארוחת צהריים – הם אלה שבלטו. ומדי פעם, לרגע קט, הייתי יכול להישבע, שאני מבין שבריר מילה, אבל אז הכל חזר לאוברדרייב.

למרות ההלם, למרות חוסר היכולת להבין, מתקפת הצלילים הזו הייתה ממכרת. כל פעם כיביתי מחדש את המעבד, רק למצוא את עצמי שוב פעם משתוקק ליפול תחת אותה מתקפה.

מחר יהיה יום חדש. עוד הרבה עבודה לפני. סבלנות, וזמן לתת למוח להסתגל. בינתיים אני חושב, שאקפוץ לריף הדולפינים באילת (או לחנות חיות מחמד הקרובה). אני אשמח לפגוש מישהו, המדבר בשפתי החדשה.

תודה לאמא ולעדי שלי, שליוו אותי לאורך היום הארוך והמרתק הזה.
שלכם, לגמרי מותש, אורן.

1.8.05 ויהי אור

הימים האחרונים עם השתל היו מאוד מרגשים.

יצאתי מהמיפוי השלישי עם תלמה בבני ציון, ושמתי לב, שאני פשוט מבין דיבור יותר טוב.
מרגע שתלמה הפעילה את כל האלקטרודות אחרי המיפוי, הדיבור שלה התבהר.
 
הצעד הבא היה להרים טלפון לעדי, בת זוגתי, ואז לרותי מ"בקול". הרגשתי כמו ילד, שקיבל צעצוע חדש. אחרי כמעט עשר שנים, יכולתי להבין משהו (עדיין לא באופן מלא) בטלפון עם אוזן ימין.

עזבו טלפון… בטלפון נייד!

אך שום דבר לא הכין אותי למה שעברתי אתמול.

הגעתי לעבודה, והתחלתי לעבור לחדר אחר. החדר שישבתי בו היה רועש מדי לשמיעה עם השתל. בזמן המעבר דיברתי עם אנשים. בקלות. טוב, אוקיי, גם זה היה אחרי המיפוי השני.

נסעתי לחדר אוכל יחד עם חבר (הוא מוגבל בהליכה, אז נוסע ברכב). כשיצאנו, היה משב רוח, שהעיף את תלוש האוכל שלו מהיד. רצתי מהר, כדי לתפוס את התלוש, וכשהחזקתי אותו ביד, שמעתי את התלוש מרשרש. באופן ברור, חד. ואז הבנתי גם, שיש רעש רקע בסביבה – מעט רוח. טוב, אוקיי, גם רעשים כאלה שמעתי אחרי המיפוי השני.

נכנסנו לחדר האוכל. עברתי על פני כמה אנשים, ואמרתי להם שלום. הם ענו לי. הבנתי אותם. מה קורה פה? הבנתי אותם?! אספתי אוכל למגש, והתיישבתי עם החבר'ה. הם פיטפטו, וקלטתי שאני מבין את רוב המילים.

ואז זה נפל עלי. אני מצליח להבין דיבור בחדר אוכל, עם כל הרעש מסביב. בלי FM. בלי שאדם ספציפי יפנה רק אלי. בלי לשבור את הראש. לא הרגשתי כך כבר למעלה מעשר שנים.
 
ברגע אחד הרגשתי, שענן ערפל, שבו שהיתי, התפוגג. כמו מצלמה, שלא היתה בפוקוס, ופתאום סידרו את העדשה. ברגע אחד הבנתי, עד כמה למעשה הייתי מנותק מהאנשים מסביב. הרגשתי "מכה" של תודעה – איך פתאום הצטמצם המרחק ביני ובין אנשים.

עם עיניים, שכבר היו אדומות, תפסתי חבר טוב מהעבודה. "תעזוב את המגש שלך, ובוא איתי החוצה". הייתי צריך חבר לידי. התיישבתי על הרצפה, והתחלתי לבכות. במשך עשר דקות. דמעות של אושר (מתי בפעם האחרונה היו לי דמעות של אושר?!), אבל בעיקר דמעות של הבנה, עד כמה היה לי קשה לפני כן. הצטרף אלי עוד חבר. קמתי, הלכתי איתו קצת, ואז המשכתי לבכות.

אף אחד לא הכין אותי לעוצמת מפח הנפש אחרי המיפוי הראשון. עד כמה גרועה הייתה השמיעה עם השתל בהתחלה.

אחרי המיפוי השני התחלתי לשמוע קצת יותר טוב, ובאמת שהייתי מברך כבר אז על המגומר. איכות החיים שלי השתפרה. אז גם התחלתי להתרגל לעובדה, שייתכן וההתקדמות בהמשך תהיה איטית. שלי לא תהיה את ה-חוויה בהא' הידיעה של שמיעה מחודשת.

כמה טעיתי. כמה לא יכולתי לצפות את עצמת החוויה.

ותאמר תלמה (קלינאית התקשורת), "ויהי אור", והיה אור.
ויהי ערב ויהי בוקר – מיפוי מספר שלוש.
 
נ.ב. אני תמיד אדם פרקטי… יש עוד המון מקום לשיפור. (-;
אני עדיין צריך להיעזר בקריאת שפתיים, כדי להבין דיבור, וכולם נשמעים אותו דבר בטלפון – משהו כמו דארת' ויידר ממלחמת הכוכבים, אבל עם נזלת. אני אשמח להסתפק גם בזה.
אה, כן. סבלנות.

4.8.05 שתל, הפחד מ…

מספר מילים, שכתבתי לחבר טוב, השוקל לעבור את הניתוח. הוא, כמוני, מפחד היום, כפי שפחדתי אני לפני הניתוח.

אבל ממה יש לפחד?

תאמין לי, חברי, אני מכיר את כל הפחדים האלה. היה לי פחד עמוק מאד, עד כדי דחייה מהשתל. מעין סטיגמה כזו, שהפרוצדורה הזו היא משהו של "פריקים". של חרשים, שנשארו חרשים, אבל נראים עכשיו כמו… מושתלים. משהו מאוד לא טבעי, עד כדי כך שזה עורר אצלי סלידה. לא הבנתי בכלל, מה אנשים רצו ממני כשהזכירו לי את השתל. מה? אני? שתל? ה…ד-ב-ר הזה?

אבל אני שומע. הנה, תראו אותי. אני מדבר ברור, עובד מתקשר וחי בחברה שומעת. רתיעה מאגית שכזו, בלתי ניתנת להסבר באופן הגיוני.

ובגלל זה היה לי את הדחף ללמוד, לחקור. לדעת את האויב. מה זה? מי זה? להפוך את הפחד ממשהו מופשט להיכרות. דע את האויב. להפוך את הפחד להתעסקות בפרטים, בידע. במכשור, בניתוח, בסיכונים. להכיר אנשים, שעברו את הניתוח, והברנז'ה המקצועית. זה נתן לי תחושת קרבה, שעזרה לי להתיר אט אט את הרתיעה. ובמקביל, להמשיך עם התהליך הפורמלי.

כך, לאט לאט, כינסתי את עצמי אל "היום". אפשר לומר, שניתבתי את עצמי לפינה. לנקודת אל חזור. ולאט לאט, תוך כדי הלמידה, התחלתי לקבל את האמת, שאין לי ברירה. את האמת על המצב התפקודי שלי. את האמת על המצוקה השמיעתית. זה היה החלק הקשה ביותר. בגלל שברגע שזה כבר נכנס לתודעה, אין דרך חזרה. חייבים לעשות מעשה. ואז יש את הפניקה – אם זה לא יעבוד? איך זה יעבור? שוב פתרתי את זה בהתעסקות בפרטים, בריפוי בעיסוק על ידי קידום התהליך. עד שמגיעים כמה ימים לפני. ופשוט עושים את זה.

האמת – אני עדיין לא מאמין שעברתי את השתל. ובטח שאני לא אחד מאותם "מושתלים". אולי אין כזה דבר בכלל, להיות "מושתל". השתל זה פשוט (מכשיר) שמיעה.