מריח כמו רוח נעורים
מרץ 5, 2009
מח' אא"ג בבית החולים תל השומר אירחה סדנא לשפת הסימנים הישראלית
מרץ 5, 2009
הצג הכל

22 שנה עברו מאז נשא גיא בנאי את גילה לאישה, ומעולם, כך הוא מעיד, מעולם לא שמע את קולה עד אותו יום חמישי, 6 במארס, בשעה 11 בבוקר, הרגע שבו בישר לה את המרה שבבשורות חייהם, זו שעתידה לעצור את ספירת הזמן בביתם ולהתחיל ספירה אחרת, של משפחה שכולה

כל-כך הרבה השתנה בחייהם של גיא וגילה בנאי בשנה האחרונה, מאז נפל בנם לירן. פתאום מזהים אותם ברחוב, את ההורים החירשים שריגשו את המדינה. שניהם, שהיו מובטלים, מצאו עבודה, ובקרוב יעברו לדירה חדשה – אבל גם בה ירחף הכאב הגדול. "פעם היה לנו אור בבית", הם אומרים בשפת הסימנים. "היינו צוחקים, שמחים, מבלים. עכשיו הכל נגמר"
בבוקר עוד יצא גיא לעבודתו כאחראי על מערך הביפרים באשקלון מטעם פיקוד העורף, אותה עשה בהתנדבות. הימים היו ימי הקסאמים על אשקלון והעבודה הייתה רבה. "הגעתי לעבודה בסביבות עשר בבוקר", הוא משחזר. "אחרי שבע דקות נכנסו אליי שני קצינים. אחד מהם אמר 'אני קצין העיר'. הסתכלתי לו טוב טוב על הפה, על השפתיים, ומכל המילים קלטתי: לירן בנאי, מצב אנוש. הרגשתי מהמילים שלהם שאין סיכוי. לירן מת? שאלתי. לא, לא, הוא ענה והסביר שלירן חי, אבל לא ממש יודעים מה יש לו.
"ואז התחלתי לבכות ולבכות. שאלתי: גילה אשתי יודעת? ענו לי שלא. כל יום חמישי גילה שוטפת את הבית, זה הלו"ז שלה, קבוע, והיא שונאת שנכנסים לה בניקיון. אסור לדרוך לה בשטיפה. לא ידעתי אך מתחילים, איך אומרים לגילה, מה אומרים. היה לי קשה מאוד לעלות את המדרגות. עליתי ועליתי והלב שלי דפק בחוזקה. ואז היא פתחה את הדלת ובאמת הייתה באמצע שטיפה. כל הבית מלא מים, ואני נכנסתי והיא אמרה: למה אתה מפריע, למה אתה עובר לי בשטיפה? ניסיתי לעצור אותה: חכי, עזבי, עכשיו תקשיבי. אני רוצה לדבר איתך. היא הסתכלה עליי, ראתה את העיניים שלי מוזרות, אדומות, ושאלה: מה קרה? לא רציתי להגיד לה 'מצב אנוש' אז אמרתי לה: לירן פצוע קשה. ואז היא התחילה לצעוק. 22 שנה אנחנו נשואים, בחיים לא שמעתי צעקה ממנה. בכלל לא הכרתי את הקול שלה. היא התחילה להשתולל, צרחה 'לא נכון, לא נכון, הוא מת, הוא מת'".

שבעה חודשים מאז שכלו גיא וגילה בנאי, חירשים מלידה, את בנם בכורם. לירן בנאי, בן 20 במותו, נפצע קשה במארס השנה בסיור שגרתי לאורך הגבול עם עזה לאחר מטען צד הופעל לעבר הרכב בו נהג. גשש בדואי שהיה איתו נהרג במקום. לירן נלחם על חייו שלושה ימים, אך גופו, שרירי וחסון ככל שהיה, לא עמד בפציעתו הקשה, וחדל. מאז חדלו גם החיים שהכירו.

בשביל שמוביל לבניין מקולף שתיבות הדואר שלו שבורות וכל מראיתו זועקת עליבות, קשה שלא לחשוב על הבחור הצעיר שכך נראתה תבנית נוף הולדתו ולמרות זאת היה כל כך מאושר וגאה בהוריו ובמציאות חייו, פשוטה ככל שתהיה. בדירה שבקומה השניה ממשיך לירן לחיות. על הקיר בסלון תלויות תמונות רבות שלו. על צווארה של אמו מתנדנד תליון עם שמו. מחשב שמוצב בסלון ניבטת תמונה של לירן מטיול באילת, המשמשת שומר מסך. "השומר מסך במחשב תמיד היה ככה, הוא מאוד אהב את התמונה", מעיד האב. "גם בפלאפונים יש לנו את התמונות שלו ובמחזיקי המפתחות"

ארוחה אחרונה מאימא

גיא, 46, נולד בגיאורגיה למשפחה שבה כולם חירשים ועלה ארצה בגיל עשר. את גילה, הצעירה ממנו בשלוש שנים, הכיר בתיכון אורט בת"א המיועד לחירשים. גילה גדלה בנצרת עילית וגם אצלה החירשות היא תורשתית, אבל כולם במשפחתה, חוץ ממנה ומאחיה, שומעים.

לאחר שנישאו גיא עבד באלקטרוניקה וגילה הייתה מורה לשפת הסימנים ועבדה במכון לקידום החרש. ראשון נולד לירן, שנה וחצי אחריו אחותו ימית, היום חיילת במפקדת זרוע היבשה, ולבסוף תמיר, בן 14 וחצי, תלמיד כיתה ט'. בשפת הסימנים אומרת גילה שמעולם לא חששה מהולדתו של ילד חרש. "מה שבא ברוך הבא. לא היה אכפת לי".

מהרגע שעמד על דעתו הפך לירן לשר החוץ של המשפחה. מגיל צעיר למד את שפת הסימנים ולקח את אביו ואמו לכל מקום שבו היו צריכים את עזרתו – לבנקים, לביטוח לאומי וגם לאסיפות הורים בבית הספר, שם היה מתרגם להם את מה שהמורים אומרים עליו, או על אחיו. גיא מספר שלירן מעולם לא הרגיש מבוכה מול חבריו, אלא להפך, הוא השוויץ שהוא יודע שפה נוספת: שפת הסימנים.

"במלחמת המפרץ הראשונה כל המשפחה התרכזה בבית אחד: אנחנו, ההורים שלי וסבא וסבתא שלי שהם חירשים, סבתא נוספת שהיא שומעת אבל לא מבינה עברית, האחים שלי שהם חירשים, לירן שהיה בן שלוש ואחותו התינוקת", מספר גיא. "עשינו בינינו תורנות מי יישאר ער ליד הטלוויזיה. לילה אחד כולם נרדמו ופתאום הייתה אזעקה. לירן ניער אותי 'אבא, אבא'. לא הבנתי מה הוא רוצה, אולי לאכול. הוא סימן לי לשמיים, ואז הבנתי שיש התקפת טילים".

גם כשבגר לא התבייש לירן בהוריו, אלא להפך, היא מנצל את המצב לטובתו. "תמיד היו באים לכאן המון חברים", מספר אביו, "ולירן היה משתחצן, מגביר את המוזיקה בפול ווליום, או מדבר בכוונה קללות וגסויות. החברים היו אומרים: 'ההורים שלך פה' והוא ענה: 'עזבו, הם במילא לא שומעים כלום'".

עם סיום לימודיו באורט אפרידר החליט לירן להיות לוחם. הוריו, שלא שירתו בעצמם בצבא, העניקו לו את ברכת הדרך. "הרבה אמרו לו 'תגיד שיש לך הורים חירשים ותקבל פטור'", מספרת גילה. "אמרנו 'למה, אנחנו יכולים לעשות הכל בכוחות עצמנו' לא רצינו שבגלל שאנחנו חירשים יגידו שאנחנו מסכנים ומנצלים את זה כדי לקבל פטור, למרות שברור שבלב היו לי מלא חששות".

לירן הספיק לשרת בגבעתי שנתיים וחודשיים. במשך כל הזמן תיקשר עם הוריו דרך אס.אם.אסים או מצלמה דור שלישי. כך עשה גם ביום רביעי בבוקר, 5 במארס, כששלח אס.אם.אס לאמו: "אמא, אני מגיע הביתה עם חבר שלי, בבקשה תבשלי לי אוכל. "בישלתי בשר ואורז ומעדנים. הוא הגיע עם חבר ונראה מאוד זוהר. אמרתי לו 'אתה לבוש נורא יפה היום', והוא ענה 'לא, אני לבוש אותו דבר אמא, שום דבר חדש'. אבל הוא נראה נקי, הייתה בו איזו הילה, אור. הפנים שלו קרנו. לא חשבתי על משהו רע. אחרי שעה הוא אמר 'אמא, אני צריך לחזור לבסיס כי זה אוטו של המפקד. התחבקנו, התנשקנו, והוא נסע".
הפעם הבאה שגילה ראתה את בנה הייתה למחרת, בבית החולים סורוקה. במונית בדרך לשם ניסה גיא להבין מה קרה לבנם וגילה שהוא נפגע ברגליים. בתמימות של מי שלא היה בצבא חשב שמדובר בקליע שחדר לאחת מרגליו.

שעה אח"כ, בפגישה של ההורים עם הצוות הרפואי, נחתה עליהם הפצצה: שתי רגליו של לירן נקטעו. "הייתי המום", אומר גיא. "לא ציפיתי לזה. ואז אמרתי שדבר ראשון אני רוצה תרגום לשפת הסימנים, כדי שמכאן והלאה ארגיש שאני יודע הכל, שאני לא מפספס שום דבר. היינו במין חוסר אונים כזה. אנשים מדברים בקול, ואנחנו לא מבינים. הרגשנו בתוך בועה".

"כשנכנסנו לחדר שלו חיפשתי וחיפשתי איפה לירן, איפה הבן שלי. חיפשתי בחור גבוה, שרירי, ופתאום ראיתי חצי בן-אדם. גוף קצר. הפנים שלו היו חלקות ונקיות והיו לו רטיות על העיניים. כל הזמן היה נדמה שעוד מעט הוא פוקח את העיניים, אבל הוא לא הצליח. עד עכשיו הראש לי עוד במחשבות: למה הוא לא התעורר? אמרתי לו 'לירן , אני מבקש ממך, תחזור הביתה. תנסה להתמודד. בשבילנו. יש לך אחים, חברים'. חיבקתי אותו ונישקתי אותו ולחצתי לו את היד וביקשתי שילחץ חזרה, אבל הוא לא לחץ.
"בשבת, בשבע בערב, הרופא אמר שהמצב לא טוב. שאלתי 'מה זה לא טוב?' והוא ענה 'יכול להיות שהוא ימות'. גילה התחילה לצרוח ואני רצתי ישר למיטה שלו וצעקתי 'לי-רן!' בעוצמה, ולא היה לי אכפת מי נמצא בטיפול נמרץ. צעקתי לו 'תקום, תתעורר, תחזור אליי, אל תלך'. כל כך התאכזבתי שהוא לא הצליח להתעורר. שלושה ימים חיכינו שנוכל להגיד לו 'הנה אבא, הנה אמא'. ולא הצלחנו".

 בשבעה התוודעו גילה וגיא לעוצמה שבה נגע מותו של בנם באנשים. "הגיעו המון מבקרים. לא ציפינו לזה.
כשקצין העיר שאל אותי כמה אנשים יהיו, עניתי 'מצומצם'. כששאלו אותי כמה הסעות לארגן לשכונה, עניתי 'אחת מספיק'. בשתיים בצוהריים הבת הסתכלה דרך החלון ואמרה 'אבא, צריך להזמין עוד שני אוטובוסים'. יצאתי לחלון ונשארתי המום. היו שם המונים".

 בחודשים שעברו מאז מותו של לירן הם לומדים לחיות בלי הבן שהיה כה דומיננטי בחייהם ולהשלים עם העובדה שמעתה והלאה יישאר רק כזיכרון. בכל פעם שגילה מדברת על בנה שוטפות הדמעות את פניה ומגרונה עולה קול יבבות קורע לב. גיא נאמן להבטחה שהבטיח לעצמו לא לבכות יותר.

 "בהתחלה דיברנו כל הזמן לירן ולירן לא האמנו שהוא מת", אומר גיא. "כל דבר היה סיבה לבכות. אחרי חודשיים בערך ישבתי והחלטתי עם עצמי שאני לא מסתכל, לא על הפינה עם התמונות ולא על הנעליים שלו שאני לא מסוגל לגזור לפי המנהג שלנו, ולא על הבגדים שאני לא מסוגל לפנות מהארון, כי אם אני מסתכל, תוך שנייה אני מתחיל לבכות. לאט לאט הבנו שיש לנו עוד שני ילדים, הם לא זרים, הם הילדים שלנו, ואי אפשר לזרוק אותם ולהתייחס רק ללירן".

       לחיות עם הכעס

שינויים רבים חלו בחייהם מאז שאיבדו את בנם. לירן, שחלק חדר עם שני אחיו, ביקש תמיד חדר משלו. למרבה הצער, חלומו על בית גדול  יותר יתגשם עתה, בלעדיו. משרד הביטחון יעניק למשפחה, שמצבה הכלכלי קשה, ברכישת דירה, הראשונה בחייהם. הם רואים בה מתנה שמעניק להם לירן ממקום שבתו בשמיים. גילה, שבמשך עשר שנים לא עבדה, הרגישה שהזיכרונות מכבידים עליה והחליטה לצאת לעבודה. היום היא ממיינת דואר. גם גיא, שהיה מובטל כשלירן נהרג, מצא עבודה בתחום האלקטרוניקה בזכות אנשים שבאו לשבעה, התרשמו מאישיותו והבטיחו לעזור.

 בכל יום שישי הם עולים לקברו של לירן בחלקה הצבאית בבית הקברות באשקלון. ביום הזיכרון האחרון הדליקו את המשואה בטקס בבית יד לבנים בעיר. כרגע הם עוד לא נמצאים בקבוצת תמיכה להורים שכולים בגלל מגבלת השמיעה. לטקסים הם מגיעים רק אם מוצמד להם מתורגמן. ובינתיים, הם הולכים לפסיכולוג שדובר את שפת הסימנים.

 גיא:"היינו באיזשהו מקום וניגש אליי מישהו ואמר 'אתם נראים לי מוכרים, אולי מהטלוויזיה'. בהתחלה לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, ואז הבנתי. אמרתי לו שכן, זה אני. יש כאלו שאני לא מכיר ברחוב והם אומרים 'הייתי אצלכם בהלוויה וכואב לי הלב עליכם'. ויש כאלו ששואלים 'למה הסכמתם שילך לקרבי?'"

ואתם מצטערים שהסכמתם?
גילה:"אני לא מצטערת שנתתי לו להיות קרבי. יש לי הרבה אכזבה,כעס. למה דווקא לירן לא הצליח לסיים את הצבא בשלום? אני מסתובבת ברחובות ורואה הרבה חיילים עם כומתה סגולה ונזכרת בלירן שלא יחזור אליי. או כשבאים אלינו חברים שלו שכבר השתחררו. אני לא יכולה להראות להם את הכאב, אבל מבפנים אני אוכלת את הלב. לבן שלי היו תוכניות לעבוד, לחסוך כסף, לטוס לחו"ל, לקנות אוטו מפואר. אלה היו החלומות שלו והוא לא יצליח לממש אותם. בחודש שהוא נהרג הזמינו אותנו לעצרת חצי יובל של גבעתי בפארק הלאומי באשקלון. פגשתי חברים של לירן וכולם צחקו ושמחו, ואנחנו בכינו. אמרנו 'למה אנחנו צריכים להיות פה? לירן היה צריך להיות פה. הוא בטוח היה מביא את החברים שלו להתקלח אצלנו אח"כ".

אנשים התרחקו מכם מאז המקרה?
 "להפך, אנשים מעודדים אותנו. זה אנחנו שמתרחקים. פעם היה לנו אור בבית, היינו צוחקים, שמחים, מבלים. עכשיו הכול נגמר. הלב כל כך כבד שלא בא לנו לצאת. אנחנו לא רוצים להראות את הכאב שלנו, את זה שאנחנו כל הזמן בוכים, כי זו לא בעיה של אנשים, אז אנחנו לא יוצאים, אפילו שפעם מאוד אהבנו ללכת לטיולי אתגרים וסנפלינג ולחברים".

דיברו על זה שהסיור שלהם שעלה על מטען היה מיותר. זה מכעיס אתכם?
 גיא:"אני יודע שארבעים דקות הוא היה בהכרה, בשטח. הוא צעק, והוא דיבר והוא קילל. ארבעים דקות. זה לא בזבוז זמן? למה לא עשרים דקות? למה לא עשר? ענו לי שהיה סיכון גדול. היה צריך להנחית מסוק, היו הרבה סימני שאלה ופחדו שיירו בהם, ואז החליטו אחרי ארבעים דקות. בהתחלה שאלתי ושאלתי, רציתי להרכיב את הפאזל, בסוף אמרתי להם 'די, אל תספרו לי יותר. זה לא יחזיר לי את לירן'. וזהו, מאז אני לא חוקר.