יכולת ההבעה של ילדים חרשים: עברית מול שפת הסימנים הישראלית
מרץ 8, 2009
שפת הסימנים כשפת אם
מרץ 8, 2009
הצג הכל

לעומת ימים עברו, כשלא הייתה מודעות לחרשים ולצרכיהם, החברה הישראלית מגלה היום רגישות, קשב ואכפתיות. סיפורה של נסיעה אחת

"יום אחד הגעתי לתחנת רכבת בהרצליה, כדי לנסוע לבנימינה, לפגוש את חברתי הטובה, אסתר, המגיעה מחיפה. על החלון של דלפק הקופה היה מודבק סטיקר, ובו תמונה של אוזן ופס. מסקנה: הקופה נגישה לציבור כבדי השמיעה.

הצבעתי על התמונה של האוזן מול פקידה בלונדינית וחייכנית, שישבה מאחורי חלון הזכוכית – מה שמכביד קצת על איכות התקשורת, אבל היא שלפה מיד פתק ועט, והעבירה אותם אלי, מתחת לזכוכית. התכתבנו, וכך קיבלתי מידע, שאיפשר לי לחכות רגועה על הרציף, עד שתגיע הרכבת לבנימינה.

עבורי, ההתכתבות עם הפקידה הייתה יעילה, ולא חייבה אותי להתאמץ לקרוא שפתיים. אני זוכרת את הימים, שבהם עוד לא הייתה מודעות, ואנשי היו צוחקים למשמע קולי המוזר, מתבוננים בי כאילו הייתי חייזר, או פונים אלי באנגלית, כאילו אני תיירת. היו גם מצבים, שבהם מישהו "זעק" לעזרה – מה היא אומרת? איך לא אשכח את ההשפלה הצורבת?

לכן, השתדלתי תמיד להימנע מסיטואציות המשפילות, שנבעו בעיקר מבורותם של האחרים, ונשאתי בתיק פתק ועט, לכל מקרה. אני זוכרת, כשהייתי בת 7, אמא שלחה אותי לקנות לחם ומרגרינה במכולת. קודם כל היא לימדה אותי להגות נכון – תגידי ל-ח-ם. יופי! וכעת – מ-ר-ג-ר-י-נ-ה. אחרי מאמצים רבים הצלחתי להגות את המילה המסובכת. אבל לפני שיצאתי לחנות, לקחתי איתי פתק ועט, בלי שאמא תבחין.

מאז עברו שנים רבות. הרבה ניסיון נצבר, ואיתו – עור של פיל. עם שני ילדים חרשים בבית, אני כבר לא מתביישת להשמיע את קולי העקום, כדי להגיד מה אני רוצה, כי במקרה הכי גרוע – תמיד יש פתק.

בחזרה לתחנת הרכבת. כדי להכין את הסביבה השומעת לגבי מצבי, אמרתי לאשה שישבה לידי שאני חרשת, ואני מבקשת לעדכן אותי אם יהיו שינויים בלוח הזמנים. למרבה הצער, ברכבת משתמשים ברמקולים, כדי לעדכן את הנוסעים, מבלי להיעזר גם בשלטים.

שכנתי להמתנה הבינה אותי היטב, וכבר הציעה לי מים. ישבנו ופתחנו בשיחת חולין. כששמתי לב, שהרכבת מתעכבת, שאלתי אותה האם הודיעו ברמקול על שינוי. היא ענתה שלא. אחרי המתנה של רבע שעה, נגעה בי יד. הסתובבתי לראות מי זה, ולידי עמד אדם זר, שרצה לעדכן אותי, שהרכבת מגיעה עכשיו.

נדהמתי מהרגישות שלו.

עליתי לרכבת והתיישבתי  בקומה השנייה ליד חייל. אחרי נתניה, בתחנה שלא הכרתי, שאלתי אותו, האם זו חדרה. הוא לא ידע, אך שאל מישהו אחר, ועדכן אותי. הודות למודעות שלו, ידעו כבר כל היושבים לידי, שאני חרשת ונחוץ לי מידע נגיש. וכך, בכל תחנה שחלפנו בה, שכני הכריזו בפני איפה אנחנו נמצאים.

הרגשתי ברקיע החמישי. הייתי מדושנת עונג מכל תשומת הלב. מי שזוכר את השנים הקשות של הבורות כלפי חרשים, יודע להעריך את המודעות המתפתחת, הודות לחוקי הנגישות.

כשהרכבת החלה להאט, כל הידיים נפנפו אלי, להודיע לי שאנו מגיעים לתחנת בנימינה. החייל שמאחורי טפח על כתפי, להסב את תשומת לבי למישהי, שמנסה לאותת לי. סובבתי את ראשי, וראיתי בהמשך המסדרון, על המדרגות של הרכבת, את האשה, שאיתה שוחחתי בתחנה. "כאן בנימינה", היא אמרה לי.

אכן, עולמנו הולך ומשתנה. ולטובה.