להלך בין הטיפות
פברואר 26, 2009
למידה מתחת למים
פברואר 26, 2009
הצג הכל

ישבתי אתמול עם ידידה לכוס קפה ולאחר השלמת הפערים המתבקשת בינינו, עלה נושא בעיית  השמיעה לדיון. ההבדל העיקרי ביני לבינה התחדד במהלך השיחה הזאת: אני נולדתי כבד שמיעה. למעשה, כל תפיסת העולם שלי נובעת מזה. היא, לעומתי, איבדה את שמיעתה לפני מספר שנים בלבד.

הדיון המשיך לשאלה ידועה:  האם יש הבדל בין לקוי – שמיעה שנולד כך (או איבד את שמיעתו בגיל צעיר מאד, לצורך העניין) לבין לקוי – שמיעה שאיבד את שמיעתו או שחווה ירידה בשמיעה בגיל מאוחר יותר. אני סבור שהמסקנה הייתה ברורה (למרות שאולי לכם, הקוראים, יש תגובה שונה משלי) כמובן שיש הבדל, לטוב ולרע.

 אני אותיר את הנושא הזה לטורים הבאים וכמובן, לתגובות הגולשים.

 השאלה שנותרה בסופו של דבר בעינה, הייתה "האם בעיית השמיעה היא מגבלה ?". על מנת להבין את השאלה צריך לעשות אבחנה בסיסית בין המושג "נכות" לבין המושג "מגבלה". נכות לצורך הדיון, היא אכן גורם מגביל או מעכב.

על מנת להגדיר נכות בדרך כלל נציב את הנכה מול אדם בריא ונבצע השוואה. במובן הזה, ללא ספק לקות בשמיעה היא נכות מכיוון שחרשים וכבדי שמיעה שומעים פחות מאחרים ובדרך כלל סובלים מתופעות לוואי, דוגמת קושי בתקשורת עם סביבתם, קשיים בלמידה ללא עזרים ייחודיים, קשיים בהסתדרות עם החברה השומעת ללא מכשור מתאים והנגשה ראויה ולפעמים גם בעיות דיבור והגייה.

 כל אלו הם אכן מאפיינים פיזיים (ופיזיולוגיים) של לקויי שמיעה. אשר ניתן בהחלט לראות בהם מגבלה. ידידתי תמכה בעמדה זו. היא סיפרה שהלכה לאירוע מסוים אשר לא היה מונגש והתקשתה להסתדר שם ולהבין על מה מדובר. לאחר שהסתיימה ההרצאה היא ניגשה לאינטרנט, ביצעה חיפוש ב"גוגל" אחר נושא ההרצאה והשלימה את החסר מיוזמתה.

 מגבלה? ללא ספק. עצם הצורך שלה לבצע "עבודה נוספת" על מנת להגיע לנקודת פתיחה שווה עם קהל השומעים שהיו מסביב, מצביעה על כך.

 גישתה השוותה בין יכולותיה המוגבלות (כיום, כמתחרשת) לבין יכולותיה בעבר (כאדם שומע). בהשוואה שכזו, תמיד יהיה חסר משהו. לעולם נהיה מוגבלים אל מול האדם השומע.

 אני החזקתי בעמדה ההפוכה לחלוטין. מבחינתי אלמנט ההשוואה בין אדם חרש או כבד שמיעה, לאדם שומע, לא קיים. כל אדם חי בעולמו כיחידה שלמה והוא בוחר לעצמו את האתגרים למולם הוא עומד.

 ככבד שמיעה מלידה למדתי כבר מזמן להימנע מהרצאות בעברית, להתחמק מאנשים שקשה לי להבין אותם. למצוא מי שיעזור לי לדבר בטלפון, להציג בפני בני שיח חדשים את הבעיה שלי ולהסביר להם כיצד יש לתקשר איתי ביתר קלות. גם במקרים ה"מחייבים" אותי להתמודד עם העולם השומע, ניסיתי להגיע למצב שבו יהיה לי הכי פשוט: ביקשתי שידברו ברור ובקול רם, שיחזרו על מה שנאמר, או שייעזרו בכלי כתיבה.

 לו אני הייתי בנעליה, ייתכן שהייתי יושב בהרצאה מספר דקות, מבין שאין לי מה לחפש שם, קם ויוצא. אולי מלכתחילה הייתי מבצע בדיקה לגבי אפשרויות הנגישות שקיימות במקום. אבל סביר להניח שלא הייתי מגיע לשם כלל. לא מכיוון שאני לא רוצה להעשיר את עולם החוויות והידע שלי, אלא מכיוון שאני בוחר לי דרכים נוחות יותר על מנת להעשיר את עצמי, באמצעות קריאה, הליכה למוזיאונים, צפייה בסרטים מתורגמים וטיולים "פרטיים" מלווים בספר או חוברת הדרכה על המקום.

 כאשר שמעתי את שהיה לה לספר על ההתמודדות עם ההרצאה ועם אירועים אחרים בחייה, מצאתי את עצמי חושב על חיי וגיליתי דבר מדהים. אני לא מרגיש שאני מוגבל! כן, אמנם יש לי ירידה בשמיעה (ואני ממשיך לאבד את שמיעתי אט אט ככל שעובר הזמן). אבל זה לא צריך להפריע לי. העולם גדול ומציע לנו שלל אפשרויות להתמודד עימו.

 מה דעתכם?