סיפור לפני השינה
מרץ 8, 2009
בזכות עצמה
מרץ 8, 2009
הצג הכל

בהתבוננות לאחור, אני מודה ,שבהכנות לקראת פתיחת קורסים לנשים בעיר, לא התייחסתי באופן ספציפי לנשים בעלות צרכים מיוחדים כנושא נפרד. המודעות האישית שלי לתחום הנכויות נמצאת ברמה "רגילה", כמו כל אלה שאינם חווים את המוגבלות עצמה. לרוב הנטייה לפנות למוכר וכך נקטתי גם לגבי קורסי ההעצמה לנשים.

ארבעה ארגונים, ארבע נשים, סביב שולחן עם רעיון חדשני וחזון. הופענו בכנס מקצועי , מטעם אגודת המטפלים הקבוצתיים, שנערך במכללת ספיר בחומו של חודש יולי. שקט ואווירה פסטורלית קדמו את פנינו, ובלון הצפלין רחף בשמים זכר לקסאמים שעפו כאן לא מזמן. הרצאתנו מתעדת  ומסכמת ניסיון ייחודי, שהתקיים בשנת 2006-7, בראשון לציון, העיר, שהסכימה לערוך פיילוט ראשוני בתחום העצמת נשים, לאוכלוסיית  החירשות וכבדות השמיעה .

ראשיתו של התהליך בשנת 2005 כאשר תושבת העיר (ג), לקוית שמיעה, פנתה למשרד למעמד האישה, בעקבות מודעה, שהתפרסמה בעיתון, הקוראת להרשמה לקורס העצמה ומנהיגות לנשים.

אותה תושבת , לקוית שמיעה ,לא נכנסה לקורס, כיון שנוצרה בעיה לוגיסטית,שלא יכולנו לפותרה באותו שלב – הצורך בתרגום לשפת הסימנים.  העלות של התרגום, המייקרת את התהליך וההתארגנות של קבוצה שומעת ומנחה שומעת עם כניסתה של מתרגמת.

לכאורה הרעיון נזנח. לשמחתי , אותה תושבת לא השלימה עם המצב וכיון שהיא עובדת במוסד שאמור לסייע לחירשים וכבדי  שמיעה, שתפה את חברותיה לעבודה באירוע ובכך זרעה את גרעין המודעות לצורך בקורס שכזה גם  בקהילת החירשות וכבדות השמיעה.

כעבור שנה  (פברואר 2006), פנתה אלי,  לינוי אורלב, מנהלת מרכז למידה ותוכניות מיוחדות, במכון לקידום החרש בישראל, העובדת יחד עם ג',תושבת שלא הצלחנו לשלבה בקורס. לינוי בקשה ממני לסייע לה, להפעיל קורס העצמה לנשים חירשות וכבדות  שמיעה ,בשיתוף המכון.

נעניתי בחיוב אבל , כיון שבמסגרת תפקידי ,המנדט שלי הוא על אוכלוסיית העיר התנתי את הסיוע  בכך שהקורס יופעל כפיילוט בראשון לציון. לאחר ההסכמה מצד המכון, התחלנו בתהליך.

                  

הגישה המנחה אותי בעבודה, היא גישה שיתופית המתבססת על ראייה מערכתית ואיגום משאבים. פניתי במקביל למספר גורמים :פנים מערכתיים – יחידת  הנכויות במינהל לשילוב חברתי, בהנהלת ורד רווה, המפעילה מועדון  למען קהילת החירשים וכבדי השמיעה בעיר. את המועדון ריכזה בת שבע  (כבדת שמיעה בעצמה),שהייתה גורם משמעותי בתהליך, לאורך כל השלבים.

וגורמים חוץ מערכתיים – יחידת השיקום במוסד לביטוח לאומי, דרך סניף ראשון-לציון.אתי הרשקוביץ,עובדת היחידה, כיהנה , אז, גם כמרכזת ארצית של הועדה לקדום מעמד האישה במוסד לבטוח לאומי, עם עבר של ממונה בסניף המקומי. 

בכל שלב בו התקדמנו, הייתה למידה הדדית שלנו כצוות, הן בדרכי עבודה משותפות והן ברמת ההכרות את תחום החירשות וכבדות השמיעה , פעם כאוכלוסייה ייחודית ופעם כנשים. עבדנו במקביל, הן על הצדדים הארגוניים, לוגיסטיים והן על התכנים והמטרות. מצאתי עצמי בתפקיד המתכללת (אינטגרטורית), של הצוות וההתנסות הייתה מאד מפרה ומעניינת.

לאחר שנמצאה המנחה המתאימה, הצטרפה צלע נוספת לצוות ,שהמשיך ללוות את הקורס באופן צמוד ביותר לאורך כל התקופה, עד לסיומו במרץ 2007. עבודתנו השיתופית מהווה מודל המממש את האידיאולוגיה הפמיניסטית.

 הרצאתנו בכנס, התחילה כאשר לינוי (כבדת השמיעה מביננו),פתחה בדיבור ללא קול רק תנועות שפתיים ולצידה מתורגמנית העבירה את דבריה בשפת הסימנים.ניסינו להמחיש , בדרך זו את המשמעות של להיות חרשת וכבדת שמיעה.

מתוך ההתלהבות שלנו ושל קבוצת השומעות, עלתה גם ההחלטה שאנו ממשיכות את הפרויקט, עם קבוצה נוספת ואולי אף שוקלות לקבוצה שסיימה להציע אפשרות של אימון אישי.