הנגשת ההשכלה הגבוהה לסטודנטים חרשים/אורית זולברג
דצמבר 21, 2008
חשבת פעם מה זה להיות אשה חרשת?
פברואר 2, 2009
הצג הכל

מאמר זה ינסה לשפוך אור על אוכלוסיית ההורים החרשים אשר חיים לרוב בין שני עולמות של אנשים שומעים. מצד אחד הסבים והסבתות השומעים, ומהצד השני ילדיהם השומעים. מחקרים רבים הוכיחו כי מרבית האנשים החרשים נולדים להורים שומעים, רובם נישאים זה לזה ונולדים להם ב-90% מהמקרים ילדים שומעים. לכן, התופעה המתוארת ונבחנת כאן אינה נדירה כלל, אלא מאפיינת את מרבית חברי קהילת החרשים: אי של שקט מוקף בעולמות קרובים של שומעים.

 

דברים שהורים חרשים "שומעים"

 

ד"ר מרים לוינגר – המחלקה לעבודה סוציאלית, מכללת ספיר

גב' לינוי אורלב– המכון לקידום החרש

 

מאמר זה הוא תרגום לעברית של המאמר המקורי אשר התפרסם בכתב עת באנגלית – להלן פרטיו המלאים של המאמר: Levinger, M & Orlev, L. (2008). What Deaf Parents "Hear". The Journal of International Social Research. 1(4). 413-430

 

 

לשם בחינת התחושות של בני המשפחה החרשים כלפי הוריהם השומעים – הסבים – וכלפי ילדיהם השומעים, נעשה שימוש במידע אשר נאסף במסגרת "קבוצת הורים" חרשים אשר נערכה באחת מערי מרכז הארץ. הקבוצה הונחתה על ידי מנחה כבדת שמיעה, והתנהלה בשפת הסימנים. עובדה זו אפשרה למשתתפים ביטוי חופשי ופתוח "בתוך המשפחה" והם הצליחו לחלוק עם חבריהם זיכרונות ילדות לא קלים וחוויות הוריות מורכבות. מטרת הקבוצה היתה אמנם – פיתוח מיומנויות הוריות, אולם היתה תחושה לא אחת כי ההורים החרשים מנצלים מרחב זה להשמעת הקולות והחוויות משני העולמות.

מאמר זה יציג  את ממצאי ניתוח התוכן הקטגוריאלי של זיכרונות הילדות והחוויות ההוריות העכשוויות כפי שבאו לידי ביטוי בנרטיב של קבוצת ההורים. ניתוח זה הצליח למקד מתוך זכרונות הילדות שלש תימות מרכזיות – תקשורת, מסוגלות ושונות, אשר נמצאו גם בחוויות ההוריות. המשתתפים דיווחו על קשיים רבים בתקשורת בתוך משפחות המוצא אשר יצרו חוויה של ניתוק ובדידות, חוויות דומות לאלו אשר נמצאו בהתייחס לקשר שלהם עם ילדיהם השומעים. כמו כן, דיווחו על חוסר הערכה מצד הסביבה המגדלת לגבי יכולותיהם במישורי חיים שונים, אשר יתכן והשפיעה גם על התפיסה העצמית לגבי התפקיד ההורי. ולבסוף סיפרו ההורים על תחושה חזקה של שונות ו"אחרות", אשר לוותה לא אחת גם בהרגשת קיפוח, תחושה אשר ראינו כי קיימת גם בקשר עם ילדיהם השומעים.  שחזור זה מעלה כאפשרות כי "יצירת" מציאות חיים שונה לילדים החרשים יובילו לזכרונות שונים, ומכאן אולי גם לחוויות הוריות חיוביות יותר.

 

ההורים החרשים

במרבית המקרים (90%~) בוחרים האנשים החרשים להינשא זה לזה, ונולדים להם ב- 90% מהמקרים ילדם שומעים. מצב זה מחייב את ההורים להתמודד עם המורכבות של גידול ילדים השונים מהם מבחינה אודיולוגית. לשונות זו יש השלכות תקשורתיות, רגשיות וחברתיות, אשר משפיעות גם על תחושת הביטחון ההורי. ברבים מהמקרים חשים ההורים החרשים בטחון מועט ביכולותיהם, גם בשל המסרים הגלויים והסמויים אותם הם מקבלים מהוריהם השומעים ומדמויות שומעות אחרות – כגון אנשי מקצוע, המשדרים להם שאדם חרש אינו יכול ואינו יודע איך לגדל ילד שומע. יתכן וזו גם אחת הסיבות למעורבות היתר של משפחות המוצא בתוך המשפחה הגרעינית החרשת, הגורמת לעיתים רבות גם לערעור תפקידם ההורי. כל זאת למרות ממצאי מחקרם של ג'ונס, סטרום ודניאלס (Jones, Strom, & Daniels, 1989)  אשר הפריח את הדעה כי ההורים החרשים נופלים ביכולותיהם ההוריות מהורים שומעים. הם בדקו 19 זוגות של הורים חרשים – עם ילדים שומעים, ומצאו כי ההורים מבטאים מיומנויות הוריות טובות גם לדעתם של ילדיהם השומעים וגם בבדיקות אובייקטיביות אשר נערכו להם (Mallory, Schein, & Zingle, 1992). יחד עם זאת, מצב זה יוצר לא אחת מאפייני קשר ייחודיים בין ההורים החרשים לילדיהם השומעים (Filer & Filer, 2000; Preston, 1994; Torres, 2004; Zarem, 2003).

שפת הסימנים הינה שפה לגיטימית ושכיחה במשפחות בהן ההורים חרשים והילדים שומעים (Singleton & Tittle, 2000). שפה זו מקובלת היום בעולם כשפה לכל דבר, בעלת מבנה דקדוקי ייחודי לה ובעלת יכולת הבעה של כל טווח הרגשות והדעות. כמו כן, נמצא כי ילדים חרשים ו/או שומעים הלומדים שפה זו כשפת אם, רוכשים אותה בצורה מאוד טבעית תוך מעבר משלב התפתחותי שפתי אחד לשני, כמוכר מהתפתחות השפה המדוברת (שלב המלמול, מילים בודדות, משפטים פשוטים וכד') . יחד עם זאת, לא כל ההורים החרשים מדברים עם ילדיהם השומעים בשפת הסימנים. חלקם חוששים לחשוף את ילדיהם לשפה זו, על מנת שלא ל"הפכם" לחרשים, זאת למרות שאין הוכחות מחקריות לכך כי כתוצאה מכך חל עיכוב ברכישת השפה המדוברת אצלם. אחרים עושים זאת כתוצאה מהדימוי השלילי שיש בחברה כלפי השפה והחרשים, דימוי אשר הופנם גם אצלם . חלק אחר מההורים בוחרים במודע שלא ללמד את הילדים כלל את השפה, על מנת למנוע בעתיד השענות עליהם כמתורגמנים  וכמגשרים עבורם בין העולמות (Jones, Strom, & Daniels, 1989). כל אלו יוצרים מצב בו מתקיימות במשפחה שתי שפות מקבילות – השפה בה ההורים מדברים בינם לבין עצמם, והשפה בה מדברים עם הילדים. עובדה אשר מקשה על קיומה של תקשורת שוטפת בין בני המשפחה.  פרסטון (Preston, 1994) במחקרו על ילדים שומעים להורים חרשים, מצא כי רבים מהילדים מצטערים בדיעבד כי לא לימדו אותם שפה זו על בוריה. זאת בשל תחושת הניתוק וקשיי התקשורת אותם הם חוו וחווים ביחסיהם עם הוריהם החרשים. אולם באותם מקרים בהם שולטים הילדים השומעים בשתי השפות – דיבור ושפת הסימנים, הם אכן יכולים לשמש גם  כמגשרים בין העולמות עבור הוריהם, והם מתפקדים לא אחת כמתורגמנים להורים, בצורה רשמית או לא. מצב זה יוצר לא פעם "היפוך תפקידים" בין ההורים לילדיהם, במיוחד כאשר מדובר בילדים קטנים (Lane, Hoffmeister, & Bahan, 1996; Preston, 1994) ומקשה על ההורים להפעיל את סמכותם. רבים מההורים החרשים מבטאים לא אחת תסכול גם מכך כי הנגישות שלהם למידע על מיומנויות הוריות מצומצם מאוד (Mallory, Schein, & Zingle, 1992), בשל חוסר ההתאמה של נותני השירותים לצורכיהם הייחודיים. הצורך של ההורים החרשים במידע גדול ביותר, במיוחד לאור העובדה כי אין הם יכולים להשתמש בהוריהם השומעים כמודלים להזדהות (Hoffmeister, 1985) – הרי אלו היו הורים שומעים לילדים חרשים.  כמו כן, ראיונות רטרוספקטיביים עם חרשים מבוגרים על הקשר שלהם עם הוריהם השומעים, הראו דפוס די שכיח של אינטראקציה מוגבלת, מורכבת ומתסכלת ביניהם, כך שלא יכלו לשאוב מהם מידע משמעותי על התפקיד ההורי (Foster, 1989a). למרות קשיים אלו בקבלת מידע וסיוע בפיתוח מיומנויות הוריות, מחקרים שונים (Charlson, 1990) הראו כי הילדים השומעים הגדלים במשפחות אלו, גילו מידה דומה של בשלות רגשית ומכוללות עצמית, ולא גילו מידה גבוהה יותר של קשיים רגשיים, חברתיים או חינוכיים מאלו הקיימים באוכלוסיה הרגילה.

התפיסה העצמית של האדם החרש מושפעת לא רק מהמסרים אותם הוא מקבל מסביבתו הקרובה  אלא גם מההערכה הקבוצתית של קהילת החרשים אליה הוא משתייך (Padden, 1996). למרות שהחרשים אינם מיעוט אתני, יש בקהילת החרשים מאפיינים דומים המבדילים אותם מהחברה השומעת הנתפסת על ידם כ"רגילה" או כ"קבוצת הרב". תחושת השונות והאחרות מהרב, דומה לקרב האנשים החרשים לזו הקיימת בקרב קבוצות מיעוט אתניות. ההערכה הקבוצתית של החרשים אינה גבוהה ומאופיינת בתפיסות של נחיתות וחוסר מסוגלות בהשוואה לשומעים ואמנם נמצא במחקרים שונים כי הערכה העצמית של החרשים נמוכה בהשוואה לזו של אנשים שומעים (Bat Chava, 1994; Desselle, 1994). יתכן ותפיסה זו משפיעה גם על תחושת המסוגלות ההורית. ההורים החרשים, שייכים לרב לקהילת החרשים. קהילה זו היתה נושא למחקר של דיסציפלינות מקצועיות שונות מנקודות מבט מגוונות-פסיכולוגיות, אנתרופולוגיות, סוציולוגיות ובלשניות ולכן קיימות הגדרות שונות למושג זה (Foster, 1989b; Padden, 1996; Rose, 1995). אולם יתכן וההגדרה הרחבה ביותר היא זו אשר נעשתה על ידי היגינס ונאש (Higgins & Nash, 1987).  בנוסף לאספקטים הגיאוגרפיים והבלשניים המופיעים גם בהגדרות אחרות, הודגשה העובדה כי חברי הקהילה חשים לכידות חברתית וזהות משותפת  (Foster, 1989b; Reagan, 2002). הילדים השומעים אינם שייכים באופן טבעי לקהילה זו בעלת תרבות ייחודית לה, אלא הינם חלק מהחברה השומעת – תרבות הרב. מכאן כי הוריהם אינם רואים עצמם בדרך כלל כמומחים במידה מספקת לתרבות זו, על מנת להעביר אליהם את הקוד הערכי תרבותי בצורה מעמיקה דייה (Singleton & Tittle, 2000). התופעה המתוארת כאן בה קיימות שתי תרבויות בתוך משפחה אחת אינה ייחודית למשפחות אלו, וניתן לראותה גם במשפחת המוצא של ההורים החרשים. גם שם התקשו ההורים השומעים להוות גורם משמעותי בהעברת הקודים הערכיים תרבותיים של החברה החרשת לילדיהם. עובדה זו גם הקשתה על החרשים בבניית  זהותם העצמית  (Glickman & Carey, 1993). אולם בשונה מהניתוק בין ההורים השומעים לתרבות החרשת, במקרה הנדון בו ההורים חרשים והילדים שומעים, יש בנמצא פתרון פשוט אשר יכול לסייע בהעברה התרבותית. הפיתרון נמצא אצל הסבים השומעים. הם אלו אשר יכולים ובמקרים רבים גם  עושים זאת, להחליף את ההורים כסוכנים של החברה הכללית ולסייע בהכנת הילדים להשתלבות בה. למרות היתרונות הרבים של מצב זה, על פני המצב בו גדלו ההורים החרשים, יש לקחת בחשבון את ההשלכות על הקשר הורה – ילד. עובדה זו מחזקת את השונות בין יחידת ההורים לזו של הילדים, ומדגישה את המפריד על חשבון הדמיון.

אם כך, התפקיד ההורי של ההורים החרשים אינו קל ומושפע מתהליכים אישיים, משפחתיים וחברתיים שונים. למרות זאת, מעט נכתב על נקודת המבט האישית שלהם וקולם כמעט לא נשמע  ברבים. לאור זאת, בחר מחקר זה לבחון את זכרונות הילדות של ההורים החרשים ואת חוויותיהם ההוריות, מתוך מחשבה כי הדבר עשוי לסייע בהבנת תהליך יצירתם בעבר ובהווה. היה מעניין במיוחד לראות האם ניתן יהיה לאתר מתוך ההיגדים  השונים שיאותרו מהנרטיב הקבוצתי, משתנים הנימצאים הן בזכרונות והן בחוויות ההוריות. יתכן, ואיתור זה עשוי לשפוך אור על מוקדים מרכזיים איתם מתמודדים האנשים החרשים במהלך חייהם, ואולי שינוי בהתייחסות למשתנים אלו עשוי לסייע ליצירת איכות חיים טובה יותר.

 

השיטה

העבודה מתבססת על ניתוח תוכן קטגוריאלי (Lieblich, Tuval-Mashiach, & Zilber, 1998) של קבוצה פסיכו חינוכית להורים חרשים. הקבוצה המתוארת להלן התקיימה בין החודשים:  דצמבר 2005 – פברואר 2006 באחת מערי מרכז הארץ. הקמתה היתה יוזמתו של העובד הסוציאלי מהרשות המקומית אשר עובד ישירות עם אוכלוסיית החרשים בעירו. העובד אבחן צורך בקרב ההורים החרשים לפיתוח מיומנויות הוריות. אולם לאור שליטתו המועטה בשפת הסימנים – השפה בה מרביתם מתקשרים, הוא החליט שלא לקחת על עצמו את משימת ההנחיה, והוא נעזר לשם כך במנחה כבדת שמיעה יועצת חינוכית במקצועה, העובדת ב"מכון לקידום החרש" (הכותבת השנייה של מאמר זה). המכון לקידום החרש בישראל הוקם בשנת 1993 על ידי אנשי מקצוע שומעים וחרשים העוסקים בתחום החרשות ופועל כעמותה שלא למטרות רווח. העמותה הציבה לעצמה כמטרה ליזום, לפתח וליישם תכניות לרווחתה של קהילת החרשים וכבדי השמיעה בישראל, להעצמתה ולהגברת שילובה בחברה כולה. מתוך כך, מובנת הענות הנהלת המכון לקחת חלק בפרויקט זה, תוך כדי הפניית מנחה מתאימה להנחיית הקבוצה.

המשתתפים

השתתפו בקבוצה 12 הורים, בתוכם ארבעה  זוגות. כולם היו הורים חרשים  לילדים שומעים בטווח גילאים: 4-16 ונולדו להורים שומעים. כולם נולדו חרשים/כבדי שמיעה או אבדו שמיעתם בילדות. 6 מהם היו עולים לשעבר מחבר העמים.

המשתתפים היו מוכרים לעובד הסוציאלי המקומי מעבודתו הפרטנית עם רובם. תהליך הגיוס והשיווק של הקבוצה נערך על ידו, באמצעות  העברת המידע בעל פה למשתתפים פוטנציאליים. באופן זה הוא גם העביר להם את מטרות הקבוצה.

מבנה ומטרות הקבוצה

הקבוצה הוגדרה כ"קבוצה להורים חרשים" במטרה לפתח מיומנויות הוריות בקרב ההורים החרשים. הקבוצה התקיימה באחד ממבני העיריה ונפגשה משך 10 מפגשים בני שעה וחצי בשעות אחר הצהריים המאוחרות. הקבוצה הוגדרה כקבוצה סגורה ונוהלה בשפת הסימנים.

הוגדרו שתי מטרות לקבוצה:

1. מיקוד מוקדי הקושי של ההורות בקרב ההורים החרשים

2. פיתוח מיומנויות הוריות מותאמות

היות וזו היתה הקבוצה הראשונה אשר הנחתה אותה מנחה, היא קבלה הדרכה צמודה מהכותבת הראשונה, אשר הנה מנחת קבוצות ובעלת ידע רב על האוכלוסייה המדוברת.

הקבוצה הוגדרה כאמור כקבוצה פסיכו – חינוכית (Reid, 1991; Toseland & Rivas, 1998) ונעשה בה שימוש בשיטות התערבות מגווונות מובנות בחלקן, לשם העלאת הנושאים הרלוונטיים לדיון ולהתייחסות המשתתפים. כלומר, לכל מפגש היתה מטרה מוגדרת ונבחרה שיטת הגרייה המתאימה. לדוגמא, לשם העלאת נושא התקשורת בין ההורים החרשים לילדיהם השומעים, נעשה שימוש במשחקי תפקיד, או לשם עבודה על העמדות שיש להם על עצמם ועל העולם השומע נעשה שימוש בציור כמו גם בהשלמת משפטים שונים שכל אחד מהמשתתפים התבקש להשלים על פי דעתו ותפיסתו האישית.

למרות שמטרת הקבוצה היתה פיתוח מיומנויות הוריות, תוך התמקדות בהבנת הילדים וטובתם,  חלק נכבד מחיי הקבוצה הוקדש להורים עצמם, תחושותיהם, עמדותיהם וצורכיהם. זאת, מתוך מחשבה כי ככל שההורה יהיה מודע לעצמו וירגיש שיש מי שמוכן ויכול להכיל אותו, הוא יוכל לשמש כ"מיכל" מותאם לילדיו. לכן, הוזמנו לתוך החדר בצורה מכוונת, החוויות הילדיות של ההורים כמו גם תחושותיהם כלפי הקשר בינם לבין ילדיהם השומעים.

איסוף המידע

מנחת הקבוצה (הכותבת השניה) התבקשה לסכם בכתב את ההתרחשות בכל אחד מהמפגשים. חומר זה שימש כבסיס להתיחסות במפגשי ההדרכה השוטפים. אולם עם סיום הקבוצה וקריאה נוספת של החומר הכתוב אשר הצטבר, הוחלט לנסות ולבחון אותו מנקודת מבט נוספת. אחד הדברים אשר בלטו מאוד מתוך הנרטיב הקבוצתי, היה העושר הרב של זכרונות ילדות של ההורים ופירוט רב של חוויות הוריות מורכבות. כמו כן, היתה תחושה תוך כדי קריאת הדברים כי ישנו תהליך של שחזור בין שתי הפאזות – הפאזה הילדית לזו ההורית, ונראה כי חשוב לנסות ולבחון האם קיימת אפשרות למקד מתוך דבריהם תימות מרכזיות ודומות אותם ניתן להבין על רקע תהליכי ההתפתחות הפסיכוסוציאלית של החרשים הבוגרים. לשם כך, ננקטו הצעדים הבאים על ידי הכותבת הראשונה, אשר הינה עובדת סוציאלית במקצועה בעלת נסיון טיפולי רב שנים עם האוכלוסיה החרשת ובעלת ידע תיאורטי ומחקרי בתחום (זכריה, רייזפלד ולוינגר, 1994;  לוינגר, 2006; לוינגר, 2003):

1. נערך ניתוח הנארטיב הקבוצתי על פי ליבליך, תובל-משיח וזילבר (Lieblich, Tuval-Mashiach, & Zilber, 1998) בניתוח תוכן קטגוריאלי (categorial-content analysis). ניתוח זה בוחן את התוכן שהועלה במהלך המפגשים ומציג את התימות המשותפות אשר עלו בקבוצה. לשם כך הוצאו בשלב ראשון מתוך הפרוטוקול הקבוצתי, כל ההיגדים של ההורים המתייחסים לזכרונות הילדות והחוויות ההוריות. כל ההיגדים חולקו לשתי תת קבוצות על פי החלוקה הבא:

א. היגדים אשר מדווחים על זכרונות ילדות

ב. היגדים אשר מדווחים על חוויות הוריות

2. בשלב השני, נעשה ניסיון להגדיר את הקטגוריות (content categories), לתוֹכן ניתן למיין את הזכרונות של ההורים ואת חוויותיהם ההוריות.

תחילה קובצו ההיגדים לחמש קטגוריות בכל אחת מתת הקבוצות:

זכרונות הילדות: בדידות, סבל, חוסר אמונה ביכולת, חוסר תקשורת עם הסביבה ותחושת קיפוח.

החוויות ההוריות: חוסר הקשבה מצד הילדים, הרגשת אכזבה וכישלון כהורה, בדידות, חוסר אונים ובושה.

אולם התבוננות נוספת בתימות הבולטות בתת הקבוצות המפורטות לעיל, העלתה אפשרות לקבצם בשלש קטגוריות דומות המופיעות הן בזכרונות הילדות והן בחוויות ההוריות:

א. תקשורת – לכאן הוכנסו ההיגדים אשר התייחסו לחוסר תקשורת עם הסביבה ובדידות בזכרונות הילדות, וחוסר הקשבה מצד הילדים ובדידות בחוויות ההוריות.

ב. מסוגלות – לכאן קובצו ההיגדים אשר התייחסו לחוסר אמונה ביכולת בזכרונות הילדות  והרגשת אכזבה, כישלון כהורה וחוסר אונים בחוויות ההוריות.

ג. שונות – בתת קבוצה זו הוכנסו ההיגדים תחושת הקיפוח אשר הופיעו בזכרנות הילדות ותחושות הבושה אשר הופיעו בחוויות ההוריות.

חלוקה זו לקטגוריות הועברה לבחינה גם למנחת הקבוצה (הכותבת השניה). היא התבקשה לבחון את המיון אשר נעשה ולבחון האם ישנם היגדים אשר אינם שייכים לקטגוריה מסויימת או האם ניתן למיין את ההיגדים לקטגוריות אחרות. בדיקתה אישרה וחיזקה את המיון המוצע לעיל.

 

הממצאים

כאמור שלשת הקטגוריות אשר מוקדו מתוך ההיגדים שנאספו מתוך הנרטיב של קבוצת ההורים , הינם: תקשורת מסוגלות ושונות. הממצאים יוצגו  להלן בהתייחס לכל אחד מהמשתנים הללו, תוך פירוט אופן ביטויים בזכרונות הילדות ובחוויות ההוריות.

תקשורת

בחינת זיכרונות הילדות של ההורים החרשים, ממחישה היטב את תחושת הבדידות והלבד אשר הם זוכרים, הנובעים לדבריהם מקשיי התקשורת אותם חוו:

הרגשתי בילדות מאוד לבד, לא אהבתי ללכת למשפחה כי לא הבנתי על מה מדברים. עד היום לא אוהב ללכת לאירועים משפחתיים.

כמו כן, מודגש מתוך דברי אחת המשתתפות כי קשיי התקשורת בינה לבין אימה, הותירו אותה בתוך וואקום ללא מידע חשוב ללמידת ההתמצאות בסביבה. לדבריה:

אני זוכרת שהיו שמים אותי ברכבת לפנימייה מבלי להגיד לי שום דבר. אימא לא היתה מסבירה לי דברים, לאן אני נוסעת.

יתכן שבשל העובדה שהאם התקשתה לדבר איתה, היא בחרה שלא לאומר דבר.

בחינת החוויות ההוריות העכשוויות, מגלה כי תחושות הבדידות והלבד של החרשים, מאפיינות גם את היחסים שלהם עם ילדיהם אשר קשורים גם הם לקשיי התקשורת בניהם:

כשהילדים מדברים ביניהם אני מרגיש לפעמים בצד כי לא מבין מה הם אומרים או שהם לא רוצים לספר לי על מה מדברים.

יתכן וקשיים אלו נובעים מהעובדה כי אין שפה אחת בה מדברים במשפחה. ניתן לראות כי הילדים מדברים בינם לבין עצמם בדיבור, ואילו ההורה אינו מסוגל להיות חלק מהשיח, או לפחות להבין את שנאמר. מצב זה די שכיח במשפחות בהן ההורים חרשים ולהם ילדים שומעים,  ומותיר את ההורים בודדים וממודרים בתוך ביתם. התלות של ההורים בשמיעה של ילדם, לשם תקשורת עם הסביבה השומעת, הופכת את הילדים למתורגמנים צמודים. אולם ניתן לראות מתוך דיווח ההורים, כי המצב יוצר מתחים לא קטנים:

אין להם סבלנות אלינו לפרט מה אמרו בטלפון או להתקשר עבורנו, או שלא עונה לטלפון. אומרים- אין לי זמן עכשיו, אחר כך.

כמו כן, המצב מקשה עליהם בהפעלת הסמכות ההורית:

הילדים לא מקשיבים לנו – אני כל הזמן צועקת וכל השכנים שומעים. רוצים קודם להיות עם החברים.

ניתוח העדויות של ההורים הן בהתיחס לזכרונות הילדות והן אלו המתייחסות לחוויות ההוריות, מחזק את ההנחה כי סוגיית התקשורת הינה משמעותית לאורך החיים. מהתקופה בה היו ילדים חרשים במשפחה שומעת הם זוכרים חוויות של בדידות, ניתוק וקושי בתקשורת, ואילו כאשר הם הפכו להורים, קשיי התקשורת בינם לבין ילדיהם השומעים יוצרים שוב תחושות דומות המנתקות אותם מסביבתם.

מסוגלות

זיכרונות הילדות כמו גם החוויות ההוריות העכשוויות, "צבועות" בתחושה חזקה של חוסר אמונה ביכולת האישית:

אמא הייתה לוקחת אותי ומחזירה אותי לכל מקום, אפילו שרציתי להסתדר לבד….

אנו רואים כאן כי קיים פער בין תחושת המסוגלות האישית של הילדה החרשת, אשר הרגישה שהיא יכולה לעשות את הדברים לבד, לבין התפיסה ההורית.

מתוך דברי המשתתפים בקבוצה, ניתן לראות כי חוסר האמונה ביכולת מלווה אותם כל חייהם:  

            …. עד היום ההורים דואגים לי ולא סומכים עלי שאוכל להסתדר לבד

ויתכן ומשפיעים גם על התפיסה של הילדים אותם:

הילדים שלי שואלים – מה, אתה יכול לעבוד? איך אתה מתקשר בעבודה?

נראה כי תחושות אלו מועצמות לא אחת גם עקב המסרים אשר מופנים אליהם מדמויות שומעות סביבן – הוריהם השומעים, ילדיהם השומעים ועוד. לא מן הנמנע כי עמדות אלו משפיעות על ההורה החרש בשני כיוונים: מחד זה מעורר רצון להצליח במקום בו כולם אומרים לו שאין לו סיכוי. ניתן למצוא ביטוי לכך  באמירות הבאות:

אני רוצה לתת הכל לילדים (לקנות להם דברים)….. אני רוצה להיות אב יותר טוב.

ומאידך תפיסה זו פוגשת את הצד הבלתי בטוח אשר קיים בתוכו, ומחזק את תחושת הכישלון:

….. אך לא יכול, ואני מרגיש שאני מאכזב אותם…..

אולי חושבים שאני אמא לא טובה?

כשהילד לא מקשיב לי, אני מרגיש כישלון כאבא, שלא נתתי חינוך טוב, אני מאוכזב, נפגע.

כשאני הולך עם הילד לבית הספר המורה בד"כ מדברת עם הילד ואני לא מבין על מה היא מדברת. אני מרגיש חסר אונים כשהילד מתרגם…

בחינת זכרונות הילדות, גם בראייה רטרוספקטיבית, והחוויות ההוריות העכשיות, מגלה כי ההורה החרש ספג משך חייו מסרים סביבתיים אשר בטאו חוסר אמונה ביכולתו, ויתכן מאוד כי הדבר השפיע באופן ישיר על האמונה העצמית שלו ביכולותיו ההוריות.

שונות

בחינת זיכרונות הילדות של ההורים החרשים בהתייחס לתחושת השונות שלהם בילדותם, מגלה תחושות של סבל: סבלתי, היו מציקים לי….עצב:  אני זוכרת חזק שאני מרגישה עצובה וכעס: אני מרגיש כעס. הרגשתי הרבה כעס בתקופה של הילדות.

חלקם קשרו תחושות אלו ישירות לעובדת היותם חרשים:  

הייתי היהודי היחיד, היו מציקים לי וצוחקים עלי במקלחת כי עברתי ברית מילה, גם יהודי וגם חרש.

בבי"ס המאמן לא היה בוחר בי למשחק, למרות שהייתי טוב יותר משחקן שומע, וזה בגלל שאני חרש.

אם כך, נראה כי תחושות הזרות והשונות של האדם החרש בתוך העולם השומע, מלווה את חווית הילדות באופן משמעותי, זאת למרות ההשקעה המסיבית המושקעת ב"הפיכתו" ככל שניתן לאדם שומע. בנוסף לכך, ככל הנראה הקשר בינם לבין הוריהם מצומצם, בשל קשיי התקשורת ביניהם. מרבית ההורים לא פתחו רמה תקשורתית מספיק גבוהה על מנת לשוחח עם ילדם על עולמו הפנימי. ניתן לראות זאת בדברי אחת המשתתפות בקבוצה:

….גדלתי כמעט בלי אמא, כי היא היתה שומעת ולא היה קשר בינינו.

אולם אחד הביטויים הברורים ביותר לזרות ושונות בתוך המשפחה, המלווה גם בתחושת קיפוח חזקה, הינה האמירה הבאה:

אימא נפטרה והורישה הכול לאחי ולי שום דבר, כי לא היתה תקשורת בינינו. הרגשתי לבד ועצובה.

כלומר העובדה שלא היתה תקשורת בין הבת לאם נבעה להערכתה מחרשותה וקשיי התקשורת ביניהן, אולם זה גם גרם להפליה משמעותית בינה לבין אחיה השומע, אשר זכה ב"כל הקופה" – רגשית וכלכלית כאחד.

חוויות הזרות והאחרות בולטים מאוד גם בתחושות ההוריות המדווחות. ניתן לראות שההורים חוששים שהשונות שלהם – חרשותם, תשפיע לרעה על עתיד ילדיהם:

מה שהכי מפריע לי הוא לגבי הילדים שלי, שלא ירצו להתחתן איתם כי ההורים חרשים.

כלומר ההורים  החרשים תופסים עצמם כשייכים לקבוצת מיעוט לא אטרקטיבית במיוחד אשר עלולה להשפיע לרעה גם על ילדיהם. ישנה בדבריהם תחושה של בושה במי שהם וניסיון נואש שלא "להדביק" את הילדים במוגבלות שלהם:

כשאני הולך עם הילד לקניון אני בד"כ לא מסמן בשפת סימנים  או מסמן חצי בש"ס וחצי בדיבור, כי הילדים מתביישים שיסתכלו. או  אני מבקשת מהילדים שלי שלא ידברו בשפת סימנים שאנשים לא יחשבו שאני לא שומעת, לא נעים לי שיחשבו שאני טיפשה, מפגרת.

ניתן לראות באמירות אלו את השפעת התפיסה הקבוצתית של קהילת החרשים אליה הוא משתייך. היות וההערכה הקבוצתית של החרשים מאופיינת בתפיסות של נחיתות וחוסר מסוגלות בהשוואה לשומעים יש חשש שהחברה תתייחס גם לילדים כמו אליהם.

 

דיון

מחקר זה בחן את ביטויי זכרונות הילדות של הורים חרשים וההחוויות ההוריות העכשיות. בחינת הממצאים המפורטים לעיל, מעלה כאפשרות כי שלשת התימות לתוכן מוינו הזכרונות הינן מרכזיות בחיי האדם החרש לאורך חייו. הדיון ינסה להבין את בולטות התימות הללו תוך בחינת הקשר בין שתי תת הקבוצות – זכרונות הילדות והחוויות ההוריות, זאת במטרה לנסות ולבחון האם "יצירת" זכרונות ילדות שונות יובילו ל"יצירת" חוויות הוריות חיוביות יותר.

לשם הבנת חשיבות התקשורת בחיי האדם החרש, יש לבחון אותו לאורך כל שלבי החיים. יתכן ובחינה זו תאפשר הבנה מעמיקה יותר של משמעות משתנה זה, המופיע הן בזכרונות הילדות והן בחוויות ההוריות.

ב- 90% מהמקרים לערך נולדים הילדים החרשים להורים שומעים, אשר לא היה להם כל מגע וקשר מוקדמים עם עולמם של אנשים חרשים (Gregory, 1991; Jackson & Turnbull, 2004; Niemann, Greenstein, & David, 2004). אירוע זה נתפס בדרך כלל על ידי ההורים השומעים כאירוע משברי וכחוויה קיומית קשה ביותר. המרכיב דומה למשבר הקורה במשפחות בהן נולד ילד פגוע או מעוכב התפתחות כתוצאה מסיבה אחרת . לשונות זו בין המצב האודיולוגי של ההורים לזה של הילדים השלכות שונות, אשר עלולות ללוות את הילד/המבוגר החרש לאורך חייו. אחת הפגיעות הקשות ביותר של החרשות היא הפגיעה ביכולת הלמידה של הדיבור וביכולת ההבנה של הדיבור. שלא כמו ילדים שומעים הלומדים דיבור בצורה בלתי מכוונת ובצורה אינטואיטיבית באמצעות הערוץ השמיעתי, ילדים חרשים חייבים ללמוד דיבור בצורה מכוונת ותוך שימוש בערוצי תקשורת אלטרנטיביים כגון: ראייה, מישוש, ותחושות של הויברציות של הקול (Calderon & Greenberg, 2003; Marschark, 1997; Meadow Orlans, Spencer, & Koester, 2004). ההורים השומעים מתקשרים עם ילדם עד שלב גילוי החרשות, כאילו היה שומע. כלומר, יתכן וההורים דברו אליו מבלי שהוא יכול היה לראות את פניהם, השמיעו לו מוסיקה והפעילו לו צעצועים מנגנים. גם לאחר שההורים כבר יודעים כי הילד חרש, לא תמיד הם פנויים לצורכי התקשורת המיוחדים לו בשל מצבם הרגשי, וגם בשל העובדה כי הם אינם מודעים או יודעים איך לעשות זאת (Meadow Orlans, 2002).  

אחת השאלות הראשונות שעל הורים השומעים להתמודד אתן הנה באיזו שפה לתקשר עם הילד.

קיימות מספר שיטות תקשורת המוכרות והשכיחות בתחום:

א. תקשורת אורלית – גישה זו שמה דגש על שימוש בשפה המדוברת בתקשורת עם ילדים חרשים והוראת הכשרים הנחוצים לשם פיתוח דיבור – קריאת שפתיים, ניצול שרידי השמיעה וההיגוי.

ב. תקשורת מנואלית – גישה זו דוגלת בשימוש בשפת הסימנים כשפת אם עבור הילד החרש, וכערוץ התקשורת העיקרי. שפת הסימנים הנה השפה הנהוגה בקהילת החרשים, הנה בעלת מבנה דקדוקי משלה ומאפשרת לילד להיות בקשר עם סביבתו ללא צורך בשימוש בדיבור שכה קשה לו. שפת הסימנים הנה השפה הטבעית לאדם החרש.

ג. תקשורת כוללנית – גישה זו תומכת בשימוש בכל אמצעי התקשורת האפשריים כולל הוראת דיבור, שפת סימנים ושילוב סימנים עם דיבור לשם תקשורת עם ילדים חרשים. גישה זו מיושמת בדרך כלל על-ידי שימוש סימולטני של דיבור וסימול סימנים משפת הסימנים. במקרה זה, משתמשים בדקדוק של השפה המדברת ולא של שפת הסימנים (פלאוט, 1994).

מרבית ההורים השומעים, בוחרים לתקשר עם ילדיהם החרשים בשפה האורלית או בדיבור המשולב בשפת הג'סטות. מיעוטם לומדים ושולטים ברמה טובה בשפת הסימנים. עובדה זו מקשה על התקשורת השוטפת, ולא אחת אינם מסוגלים הילדים החרשים להעביר להוריהם את תחושותיהם, מחשבותיהם, חוויותיהם ועוד, ומכאן כי הם נותרים בתוך עולם מבודד בעל מגע רופף עם הדמויות המשמעותיות ביותר (Gregory, Bishop, & Sheldon, 1995). ניתן לראות זאת היטב בזכורנות הילדות המפורטים לעיל. לדוגמא: ….לא אהבתי ללכת למשפחה כי לא הבנתי על מה מדברים……

תחושות התסכול אינן רק מנת חלקם של החרשים עצמם, אלא גם של הוריהם, אשר אינם מסוגלים לתקשר באופן שוטף עם ילדם. לדברי פרסטון (Preston, 1994) רק ל-37 (13%) מהחרשים הבוגרים היתה תקשורת טובה עם לפחות אחד מההורים השומעים. קשיי תקשורת אלו קיימים גם בין החרשים לאחיהם השומעים ובינם לבין קרובי משפחה אחרים. מצב זה עלול לפתח בקרב הילדים החרשים תחושות של בדידות רבה בתוך משפחותיהם, וניתוק מההוויה המשפחתית המתרחשת סביבם (Gregory, Bishop, & Sheldon, 1995).  קשיי התקשורת בתוך המשפחה מלווים את החרשים גם כאשר הם הופכים להורים. זאת ניתן לראות בבירור מתוך החוויות ההוריות המדווחות לעיל:  כשהילדים מדברים ביניהם אני מרגיש לפעמים בצד כי לא מבין מה הם אומרים או שהם לא רוצים לספר לי על מה מדברים.

יתכן והדבר נובע מכך כי לא כל ההורים החרשים מדברים עם ילדיהם השומעים בשפת הסימנים. חלקם חוששים לחשוף את ילדיהם לשפה זו, על מנת שלא ל"הפכם" לחרשים (Hoffmeister, 1985), או על מנת למנוע בעתיד השענות עליהם כמתורגמנים  וכמגשרים עבורם בין העולמות (Jones, Strom, & Daniels, 1989). לכן לא אחת נוצר מצב בו מתקיימות במשפחה שתי שפות מקבילות – השפה בה ההורים מדברים בינם לבין עצמם, והשפה בה מדברים עם הילדים.

אחת השאלות העולות מתוך זכרונות הילדות והחוויות ההוריות היא, מה השפיע בצורה כה חזקה על תחושת המסוגלות שלהם, הן כילדים והן כהורים. לשם כך, ננסה לבחון תחילה משתנה זה מבחינה תיאורטית, תוך ניתוח התהליכים הפסיכוסוציאליים המשפיעים על בניית תחושת מסוגלות אישית.

על פי התיאוריה ההתפתחותית של אריקסון (Erikson, 1963) היסודות הראשונים לתחושת המסוגלות מונחים בשלב ההתפתחותי השני "אוטונומיה לעומת בושה וספק – כח רצון" אשר מתרחש בין הגילאים שנה וחצי לשלש. עד שלב זה, הילדים נשלטים כמעט באופן מוחלט על ידי המבוגרים הדואגים לכל צורכיהם. אולם, ברגע שחלה ההתפתחות הגופנית, הדיבור ויכולת ההבחנה החברתית שלהם, הם מתחילים לסקור את סביבתם ולהיכנס לאינטראקציות עצמאיות.  יותר מכך, הם חשים גאווה על היכולות המוטוריות החדשות אשר ברשותם, ורוצים לעשות הכל בעצמם. התמודדות מוצלחת עם המשימה הפסיכו-סוציאלית בשלב זה, תלויה לטענתו של אריקסון (Erikson, 1963) ברצונם של ההורים לאפשר את "שחרורם" ההדרגתי של הילדים לבצוע ושליטה על פעילויות המותאמות ליכולותיהם והימנעות משליטה מוגזמת והגנתיות יתר, המחזקים את הספקנות והבושה. ההתפתחות המוטורית והפיזיולוגית של הילד החרש דומה לזו של הילד השומע, וגם הוא רוצה  ומנסה לחקור את סביבתו ואת יכולותיו (Meadow Orlans, Spencer, & Koester, 2004). אולם בשונה מהילד השומע היכול לבטא את רצונותיו באמצעות הדיבור, מתקשה בכך עמיתו החרש מאוד (Henderson & Hendershott, 1991). כמו כן, היות וההורים אינם מודעים למה שילדים חרשים מסוגלים לעשות הם נוטים להגנתיות יתר, ומגבילים אותם מאד בחקירותיהם ובהפעלת המיומנויות החדשות, גם בהשוואה למה שנהוג בבתיהם כלפי הילדים האחרים השומעים (Meadow Orlans, Spencer, & Koester, 2004). ניתן לראות  זאת היטב בדברי אחת הנשים בקבוצה: אמא הייתה לוקחת אותי ומחזירה אותי לכל מקום, אפילו שרציתי להסתדר לבד….

תחושת המסוגלות ממשיכה להבנות גם בשלב הבא על פי התיאוריה של אריקסון (Erikson, 1963) – "גיל המשחק: יוזמה לעומת אשמה – מטרה" המתרחש בין הגילאים שלש-שש. בתקופה זו חש הילד אתגר לחקור את סביבתו החברתית, לבצע משימות ומיומנויות חדשות תוך רצון לזכות באשור סביבתי על יעילותו. כפי שהוזכר קודם לכן, אחת המיומנויות החשובות המתפתחות בשלב זה בצורה מלאה היא הדיבור (Erikson, 1963). באמצעות שליטה זו, יכול הילד להרחיב את מעגל החקירה הפיזי והאנושי כאחד. אולם המצב אצל הילדים החרשים שונה כאמור במהותו. אין הם יכולים לרכוש את השפה המדוברת ולהבינה בצורה אינטואיטיבית ובלתי מכוונת כמו הילדים השומעים, ולכן ישנה בתקופת גיל זו, השקעה רבה ואינטנסיבית של אנשי המקצוע מהתחום האודיולוגי, על מנת ללמד את הילד לדבר בצורה ברורה ונכונה ולקרוא את שפתי המדבר אליהם .  תחושות המאמץ ולעיתים קרובות גם הכישלון הנובעים משלב זה, מלווים את הילד החרש גם בעת היכנסו למסגרת בית הספר היסודי. שלב זה לו קרא אריקסון (Erikson, 1963) "יצרנות לעומת נחיתות – מסוגלות" מתייחס לילדים בגיל בית הספר היסודי בין הגילאים 6 – 11. המשימה המרכזית של הילד הנה ללמוד מיומנויות בסיסיות על החברה בה הוא חי, באמצעות החינוך הפורמלי. המושג יצרנות רלוונטי לשלב זה, היות וכעת עסוק הילד בלמידה של הטכנולוגיה התרבותית בה הוא חי, והוא לומד איך דברים מתרחשים, פועלים ומופעלים סביבו (Hjelle & Ziegler, 1992). הסכנה בשלב זה היא  שהילד יחווה תחושה של נחיתות ולא של יצרנות, וזאת במצבים בהם יחוש שאין הוא מסוגל לבצע וללמוד את המצופה ממנו, כאשר חבריו סביבו כן מסוגלים. כמו כן, מתפתחת תחושת נחיתות גם במידה והילד חש שחוסר המסוגלות שלו נובעת ממשתנים שאינם בשליטתו כגון: המין, העדה, המצב הסוציו-אקונומי וכדומה. בשלב זה , תחושת המסוגלות תלויה בעיקר בהישגיו הלימודיים, ולא  רק במידת ההשקעה והרצון שלו (Erikson, 1963). הילדים החרשים מגיעים לבית הספר עם חסכים שפתיים רבים אשר פגעו גם ביכולת שלהם לצבור ידע המותאם לגילם . כך, שהם מתחילים את לימודיהם עם תחושת נחיתות בהשוואה לחבריהם לספסל הלימודים. מחקרים רבים אשר השוו בין הישגיהם הלימודיים בהשוואה לאלו של ילדים שומעים, מצאו כי חלק לא מבוטל מהם מגיעים לתוצאות נמוכות יותר, הם מבטאים התנהגות בלתי בוגרת, פחות עצמאים ומתקשים לעמוד במצבים מתסכלים (Kluwin, Stinson, & Colarossi, 2002; Kyle & Harris, 2006; Marschark, 1997; Rodda, Grove, & Finch, 1986).  תחושת חוסר המסוגלות האישית ממשיכה ללוות את האדם ההורה גם בבגרותו ובאה לידי ביטוי בבטחון ההורי. ניתן לראות זאת גם בתחושות ההוריות המדווחות לעיל: אולי חושבים שאני אמא לא טובה? או בדברי האבא אשר אמר: כשהילד לא מקשיב לי, אני מרגיש כישלון כאבא, שלא נתתי חינוך טוב, אני מאוכזב, נפגע. יתכן ותחושות אלו מתפתחות כפי שגם צויין לעיל, בשל המסרים הגלויים והסמויים אותם הם מקבלים מהוריהם השומעים ומדמויות שומעות אחרות – כגון אנשי מקצוע. אלו משדרים להם לא אחת שאדם חרש אינו יכול ואינו יודע איך לגדל ילד שומע. מכאן גם מובנת מעורבות היתר של משפחות המוצא בתוך המשפחה הגרעינית החרשת, הגורמת לעיתים רבות גם לערעור תפקידם ההורי. כל זאת למרות ממצאי מחקרם של ג'ונס, סטרום ודניאלס (Jones, Strom, & Daniels, 1989)  אשר מצא כי ההורים החרשים אינם נופלים ביכולותיהם ההוריות מהורים שומעים.

שני המשתנים אשר פורטו לעיל – מאפייני התקשורת ותחושת המסוגלות – מחזקים מאוד את תחושת השונות של האדם החרש. למרות ההשקעה המסיבית המושקעת ב"הפיכתו" דומה ככל שניתן לאדם שומע, הוא חווה שוב ושוב את ה"אחרות". הדבר מתחזק מאוד ככל שהוא גדל ומקבל משנה תוקף בשלב ההתבגרות. אחת התופעות השכיחות הקורות בשלב זה במשפחות בהן יש מתבגר חרש היא: ניפוץ האשליה! גם באותן משפחות בהן חשבו שאם רק יתאמצו מספיק, הילד החרש יהפוך ל"שומע", מתחילים להבין כי זה רק חלום (Cohen, 1991; Moores, Jatho, & Dunn, 2001). ההורים רואים כי רמת הדיבור של ילדם לעולם לא תהיה כמו של ילדים שומעים אחרים, שהוא לא ישמע אף פעם טוב יותר ושתמיד יהיה שונה. כפי שפורט לעיל, התפיסה העצמית של האדם החרש מושפעת לא רק מהמסרים אותם הוא מקבל מסביבתו הקרובה (Meadow Orlans, 1987) אלא גם מההערכה הקבוצתית של קהילת החרשים אליה הוא משתייך (Padden, 1996). חברי קהילת החרשים חולקים אפיונים דומים המבדילים אותם מהחברה השומעת הנתפסת על ידם כ"רגילה", בדומה לקבוצות מיעוט אתניות. כאמור ההערכה הקבוצתית של החרשים אינה גבוהה ומאופיינת בתפיסות של נחיתות וחוסר מסוגלות בהשוואה לשומעים דבר אשר גם הוכח מחקרית (Bat Chava, 1994; Crowe, 2003; Desselle, 1994; Jambor & Elliott, 2005). גם בדברי ההורים המדווחים לעיל, ניתן לראות ביטוי להשפעה זו: ….אני מבקשת מהילדים שלי שלא ידברו בשפת סימנים שאנשים לא יחשבו שאני לא שומעת, לא נעים לי שיחשבו שאני טיפשה, מפגרת.כלומר, זה לא כבוד גדול להיות משוייך לקבוצת החרשים….

 

סיכום ומסקנות

ניתוח הממצאים המבוססים אך ורק על קבוצה כה קטנה של הורים (12 במספר), מקשה על יכולת ההכללה. אולם למרות זאת, קשה להישאר אדישים כלפי האמירות אשר השמיעו ההורים החרשים. זיכרונות הילדות והחוויות ההוריות של ההורים החרשים, מגלים תחושות מורכבות לא קלות, המופיעים הן במשפחת המוצא והן במשפחה הגרעינית. נראה כי למרות הניסיונות החוזרים ונשנים ל"נרמול" האדם החרש, הוא צובר במהלך ילדותו תחושות ייחודיות לו, הנובעות מההתמודדות עם החרשות עצמה. ההורים החרשים דיווחו על קשיים רבים בתקשורת בתוך משפחות המוצא אשר יצרו חוויה של ניתוק ובדידות, חוויות דומות לאלו אשר נמצאו בהתייחס לקשר שלהם עם ילדיהם השומעים. כמו כן, דיווחו ההורים על חוסר הערכה מצד הסביבה המגדלת לגבי יכולותיהם במישורי חיים שונים, אשר יתכן והשפיעה גם על התפיסה העצמית לגבי התפקיד ההורי. ולבסוף סיפרו ההורים על תחושה חזקה של שונות ו"אחרות", אשר לוותה לא אחת גם בהרגשת קיפוח, תחושה אשר ראינו כי משפיעה גם על הקשר עם ילדיהם השומעים.

לאור זאת, עולה השאלה באיזו מידה זיכרונות ילדות חיוביים יותר יספקו גם חווית הוריות אחרות? נראה כי לשם כך, על הסביבה המגדלת ליצור שינוי בכמה מישורים:

1. תקשורת – על מנת למנוע את תחושות הניתוק והבדידות, צריכה להיווצר בתוך המשפחה אפשרות לתקשורת שוטפת, הכוללת את כל בני המשפחה. לשם כך, עליהם לבחור בערוץ תקשורתי הלוקח בחשבון את היחודיות של הילד החרש, ערוץ בו גם הוא יכול להתבטא בחופשיות ולהבין את הנאמר אליו. אחת האפשרויות המועדפות על האנשים החרשים, הינה תקשורת בשפת הסימנים. לשם כך, כל בני המשפחה צריכים ללמוד שפה זו מוקדם ככל שניתן, ולקיים את מרבית התקשורת בניהם המתקיימת בנוכחות האדם החרש, בשפה זו. יתכן ורק כך הוא לא ירגיש בודד ולא שייך. כמו כן, יתכן ואם יגדל האדם החרש עם תחושה כי ניתן לתקשר גם עם אנשים שומעים, מבלי להרגיש תחושות של ניתוק, הוא יצליח לפתח בבוא העת תקשורת דומה, זורמת וקרובה, גם עם ילדיו השומעים.

2. מסוגלות – בכדי ליצור אצל האדם החרש אמונה ביכולותיו ותחושת מסוגלות אישית, יש לאפשר לו לתרגל מיומנויות המותאמות לגילו. לשם כך, הסביבה המשפחתית וזו החינוכית חייבות להיות מודעות למה שאדם חרש מסוגל לעשות למרות חרשותו, ולהימנע מהגבלתו ומהגנת יתר עליו.  בצורה זו יש סיכוי שהאדם החרש יפתח הערכה עצמית גבוהה יותר. הערכתו זו עשוייה לסייע לו גם לבניית בטחון הורי חזק יותר, ותתרום להתמודדות אפקטיבית ובריאה עם ההורות.  יתכן ואז תצומצם תופעת "היפוך התפקידים" אשר ניתן לראות בחלק מהמשפחות בהן ההורים חרשים.

3. שונות – מה שמקשה על האדם החרש היא לא העובדה כי הוא שונה מהשומעים, אלא העובדה בשל כך כי הוא תופס עצמו פחות שווה ונחות מאחרים. יתכן ואם הסביבה המשפחתית, החינוכית והחברתית העוטפים אותו יקבלו את השונות שלו, ולא ינסו לשנות אותו ו"להפכו לשומע", הוא יצליח ביתר קלות לפתח זהות אישית מותאמת ויגדל עם תחושת הערכה וגאווה עצמית, ולא עם תחושות בושה ונחיתות. אם אמנם כך יהיה, יתכן ויצליח ההורה החרש "לעמוד זקוף" גם מול ילדיו, ואלו יצליחו לא רק לקבלו כפי שהוא, אלא גם להיות גאים בו!

קיימת חשיבות רבה להמשך בחינת שאלות אלו גם במבחינה מחקרית וטיפולית, אך בינתיים יש לנסות ולהגביר חזק ככל שניתן את קולות ההורים החרשים, כך שכולם ישמעו וידעו !

 

 

 

רשימת מקורות

  • זכריה, ג. לוינגר, מ. רייזפלד, מ. (1994), "קורס סומכות/חונכות חרשות" , מפגש  לעבודה
  •             חינוכית- סוציאלית, מאי,  37-47.
  • פלאוט, א. (1994). תלמידים לקויי שמיעה אתגרים בחינוך ובהוראה.­ קריית ביאליק: הוצאת
  •             ספרים אח בע"מ.
  • לוינגר, מ. (2006). השפעת השתל הכוכלארי על זהותם של מתבגרים חירשים. מפגש לעבודה
  •             חינוכית-סוציאלית. 24,  89-105.
  • לוינגר, מ. (2003). הקשר בין האפיונים האישיותיים המשפחתיים והחברתיים של חרשים בוגרים
  •             בין מידת היפרדותם מההורים ומידת האינטימיות הזוגית. חיבור לשם קבלת התואר          דוקטור  בפילוסופיה, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב.

 

  • Bat Chava, Y. (1994). Group identification and self-esteem of deaf adults. Personality and Social Psychology Bulletin, 20, 494-502.
  • Calderon, R., & Greenberg, M. T. (2003). Social and emotional development of deaf children: Family, school, and program effects. In M. Marschark & P. E. Spencer (Eds.), Oxford handbook of deaf studies, language, and education (pp. 177-189). New York, NY: Oxford University Press.
  • Charlson, E. S. (1990). Social cognition and self-concept of