זה פשוט (מכשיר) שמיעה
מרץ 8, 2009
יכולת ההבעה של ילדים חרשים: עברית מול שפת הסימנים הישראלית
מרץ 8, 2009
הצג הכל

למרות שהשתל הכוכלארי כבר נפוץ ומקובל, טרם נחקרו השלכותיו על בניית זהותם האישית של מתבגרים חרשים. בתוך שיאו של מרד הנעורים, מוצאים עצמם בני הנוער בין ההורים, שרוצים את הטוב ביותר; בין הקהילה, שרוצה זהות מובחנת; ובין הרצון העצמי, שטרם גובש

השתל הכוכלארי הפך בשני העשורים האחרונים לשיטת טיפול שכיחה וזמינה בהתמודדות עם ליקוי בשמיעה. מחקרים רבים הוכיחו, כי השתל מסייע לילדים החרשים לשמוע טוב יותר ולפתח שפה ברמה קרובה יותר לנורמה. ממצאים אלו מחזקים את ההנחה, כי ילדים מושתלים דומים יותר לילדים שומעים, ומכאן – ייתכן ותהליכי התפתחותם האישית זהים.

מאמר זה יתמקד בבני נוער, שעברו השתלה של השתל הכוכלארי בילדותם, ויבחן את השלכות השתל על תהליך בניית זהותם האישית הבוגרת. ניתוח התהליך האישי יתייחס לאספקטים אישיים, משפחתיים וחברתיים, תוך שימוש בתיאוריות התפתחותיות שונות.
המאמר יתייחס לנערים ונערות כאחד, למרות שייכתב רק בלשון זכר.

השתל הכוכלארי

השתל הוא מכשיר אלקטרוני, העוקף את המסלול הנורמלי של תהליך השמיעה, על מנת לסייע לאותם אנשים, הסובלים מירידה עמוקה בשמיעה, לשמוע צלילים. השתלת השתל מצריכה ניתוח ראש, כדי להכניס לתוך השבלול שבאוזן הפנימית אלקטרודות, המשמשות לגריית עצב השמיעה. המכשיר מורכב מחלקים, הנמצאים בתוך הגוף ואחרים – מחוצה לו.

החל מאמצע שנות השמונים נעשה שימוש בשתל הכוכלארי כשיטת טיפול בקרב תינוקות וילדים עם חרשות עמוקה. שיעור המושתלים עולה בהדרגה עם השנים ועם הניסיון הטיפולי המצטבר. המועמדים להשתלה הם ילדים, הסובלים מירידה עמוקה בשמיעתם בשתי האוזניים, ואינם מסוגלים להפיק תועלת משימוש במכשירי שמיעה.

למרות שנערכו מחקרים רבים לבחינת יעילות השתל בקרב ילדים ומבוגרים, כמעט ולא נבדקו מתבגרים. המחקרים בחנו בעיקרם אספקטים אודיולוגים ובלשניים, ורק מעטים חקרו את האספקטים הפסיכולוגים של שיטת טיפול זו ואת ההשלכות הרגשיות והחברתיות הנובעות ממנה.

דיווחי האנשים לאחר ההשתלה מראים על שיפור בתחושת הבדידות, בביטחון האישי, בתקשורת ובהקשרים חברתיים. יעילותו הרבה של השתל על פני מכשירי השמיעה היא בקליטת הדיבור, דבר המשפיע לחיוב גם על איכות הדיבור של הילדים עצמם. שיפור זה מקדם את יכולתו של הילד לתקשר באופן עצמאי ושוטף יותר עם סביבתו באמצעות הערוץ השמיעתי. בדרך זו, מצטמצם ההבדל בינו לבין ילדים שומעים, ועולה השאלה כיצד משפיע שיפור זה על תהליך בניית הזהות האישית שלו, במהלך גיל ההתבגרות.

חרשות ובניית הזהות האישית

גיל ההתבגרות הוא שלב התפתחותי מורכב עבור כל מתבגר, כל שכן עבור מי שמחויבים להתמודד לא רק עם המשימות ההתפתחותיות הטבעיות, אלא גם עם נכות ומוגבלות כלשהי. על פי המודל התיאורטי של אריקסון, צפוי שהחרש המתבגר יתקשה בהשלמת המשימות התפתחותיות השונות, בשל התנאים האישיים, המשפחתיים והסביבתיים השונים, שבהם הוא גדל והתפתח.

מחקרים שונים הראו, כי עלולים להופיע קשיים ביצירת יחסי אמון, מידה נמוכה של שליטה עצמית ואוטונומיה אישית, ביטויים מועטים מהרגיל של יוזמה ואמונה ביכולת האישית ותחושה של נחיתות בהשוואה לאנשים שומעים.

משימות התפתחותיות אלו מוקדמות לגיל ההתבגרות, והצטברות של חסכים מוקדמים אלו עלולה להשפיע על יכולתן של הפרט בהתמודדות עם המשימה הנוכחית. לאור זאת, לא מן הנמנע, כי יופיע עיכוב בהשגת זהות בוגרת בגיל המותאם.

במחקר, שנעשה בשנת 2000 על ידי בת-חוה, ואשר עסק בזהותם האישית של לקויי שמיעה, הוגדרו שלושה סוגי זהות: חרשת, שומעת וכפולה. אנשים בעלי זהות חרשת רואים חשיבות רבה ביכולתם לסמן בשפת הסימנים, אינם שמים דגש מיוחד על יכולתם לדבר ברור ומאד מעורים בקהילת החרשים. לעומתם, אנשים בעלי זהות שומעת אינם מחשיבים במיוחד את יכולתם לסמן בשפת סימנים, אולם הם שמים דגש רב על יכולת הדיבור הברור שלהם. הם אינם מעורים כלל בקהילת החרשים, ועמדותיהם כלפי חרשים אחרים שלילית.

אנשים בעלי זהות כפולה נמצאים במרכז הרצף המתואר לעיל. הם מייחסים חשיבות זהה הן ליכולתם לסמן והן ליכולת הדיבור הברור שלהם, ומתייחסים בצורה שווה לחרשים בעלי זהויות שונות, ללא הבדל והעדפה. מחקרים הוכיחו, כי אנשים שהצליחו לפתח זהות כפולה חרשת/שומעת, כלומר תפסו עצמם כשייכים וחיים בשני העולמות, תפקדו טוב יותר בחיי היומיום.

בולט לעין כל

לשתל יש מספר פיונים מרכזיים, העלולים להשפיע על תהליך בניית הזהות האישית של מתבגרים מושתלים. הראשון שבהם קשור לעובדה, שהשתל נראה בצורה בולטת, ועלול להשפיע על דימוי הגוף של המתבגר, בגיל שבו ההופעה החיצונית מעסיקה את האדם במידה רבה. הדבר עלול לבלוט יותר בקרב קבוצת השווים השומעים, שם ינסה הנער בכל דרך להיות דומה ולהסתיר את השתל, המזמין שאלות ובירורים. בולטות המכשיר עלולה להקשות על הנער להחליט מהי זהותו, ובשל כך הוא עלול להימנע מהחלטה ולהתעכב בשלב התפתחותי מוקדם יותר.

פער בין הפנים והחוץ

מעבר לכך, השתל משנה באופן משמעותי את רמת השמיעה והדיבור, והנער דומה יותר מאי פעם לאדם שומע. גם הישג זה עלול להקשות על תהליך בניית הזהות, שכן עשויה להתפתח הרגשה, שהנער הוא ככל האנשים השומעים. אולם אנו יודעים, כי ברבים מהמקרים, התחושה הפנימית היא שלא ממש שומעים, ולכן עלול להתפתח פער בין מה שנראה מבחוץ בשל התפקוד הנהדר לבין התחושות הסובייקטיביות. במצב כזה, יתקשה הנער להחליט באופן מוחלט מי הוא: שומע או חרש, ולכן אנו עלולים לראות עיכוב בהשגת המשימה ההתפתחותית.

הזדמנות למרוד בהורים

ההחלטה על השתל נעשית לרוב על-ידי ההורים. הם בחרו בשיטה זו, מתוך תקווה שהשתל ישפר את תפקוד הילד ויקל עליו. זו אינה החלטה קלה, במיוחד לאור העובדה שהיא אינה הפיכה ואף מחייבת ניתוח ראש. העובדה, שההורים הם שהחליטו, מציבה את הנער המושתל בפני עובדה לא פשוטה, במיוחד בגיל ההתבגרות. מצב זה עלול לעורר בקרבו תחושות התנגדות, וייתכן כי ינצלם כסיבה ל"בעיטה" בהורים ולמרידה בהחלטתם, כפי ששכיח לראות אצל בני גיל זה. כלומר, העובדה שההחלטה לא היתה של הנער, עלולה לגרום לו שלא להשתמש בשתל או לבחור בזהות שונה מזו שהוריו ייחלו לה. עד שסוגיית המרד לא תסתיים, לא יוכל הנער להתפנות להתמודדות בוגרת עם השאלה: "מי אני?"

בלחץ הציפיות הגבוהות

ההחלטה לעבור את הניתוח מעלה במקרים רבים תקוות מאוד גבוהות מהנער לתפקוד נורמלי ככל האפשר. מושקעות בהחלטה זו תקוות רבות מאוד מצד ההורים, שלקחו על עצמם אחריות מוסרית לא קלה. תקוות אלה מוזנות לעתים קרובות גם על ידי אנשי המקצוע הרבים, המעורבים בתהליך קבלת ההחלטות ובניתוח. הן מעלות ציפיות גבוהות מאד מהנער לתפקוד הדומה ככל האפשר לתפקודם של השומעים.

לעיתים מתקשים ההורים למצוא בתוכם את הסבלנות ואורך הרוח הנדרשים, עד להופעת ניצני השינוי הראשונים, והלחץ הלא מודע, המופעל כלפי הילד, גבוה. ככל שהתקוות גבוהות יותר, כך סכנת האכזבה מהתוצאות. אם בשנים הראשונות לאחר הניתוח עוד ניסו ההורים להיות אופטימיים, ולאפשר לילד את תהליך השיקום הארוך והמפרך, אזי בגיל ההתבגרות, שבמקרים רבים הנער כבר חי עם השתל מספר שנים, האכזבה עלולה להופיע במלוא עזה.

לחץ ישיר או מוסווה זה אינו מקל על תהליך ההתמודדות של הנער עם המשימות ההתפתחותיות של חייו. הוא חש לחוץ ומחויב לספק את ה"סחורה", שלה מייחלים הוריו.

התנגדות לעולם הביוני

השתל הכוכלארי הוא נושא לוויכוח סוער בקרב קהילת החרשים, שלה חשופים חלק מהמתבגרים. לא סוד הוא, כי רבים מהחרשים הבוגרים רואים בשתל פיתרון בלתי רצוי ובלתי מקובל. הדבר נכון במיוחד בקרב חרשים, שאינם רואים בחרשות מוגבלות, אלא רואים עצמם שייכים לתרבות אחרת בעלת שפה וקוד התנהגות שונים.

למרות היתרונות הרבים של השתל, אין החרשים הבוגרים מסתערים עליו, ומיעוט מקרבם עובר את הניתוח. מרבית המושתלים המבוגרים הם אנשים, שאבדו שמיעתם לאחר רכישת השפה, בשלב מאוחר בחייהם.

התנגדות החרשים לניתוח עצמם או ניתוח ילדים חרשים נובעת בעיקרה מכך, שהם תופסים את השתל כניסיון של העולם השומע ליצור מהם אדם חדש ולבטל את עולמם שלהם.

החרשים חשים, שפעולה זו מסמלת את ההתנגדות לתרבותם, לשפתם ולעצם קיומם ואת התחושה שהאדם החרש הוא אדם פגום, שיש לשפצו. רבים מהם משתמשים, אמנם, במכשור עזר דוגמת מכשירי שמיעה, מכשירי הגברה שונים וכו', אולם ההבדל התהומי בינם לבין השתל הוא בכך שהשתל הוא בלתי הפיך. אי אפשר לשלוף אותו מהשבלול.

התחושה, כי באמצעות ניתוח מנסים ליצור אדם ביוני ממוחשב, משרה בחרשים חשש מפני איבוד האנושיות שלהם והפיכתם לאדם מסוג אחר. אנשים שומעים מתקשים להבין התנגדות זו, אולם עבור חרשים רבים זו ממש מלחמת קיום. המתבגרים המושתלים חשופים יותר ויותר לוויכוח הלוהט, הקיים בתחום, ולא מן הנמנע כי הוא מעלה בהם ספקות לגבי הסיבות שהניעו את ההורים לבצע את הניתוח. ספקות אלו עלולות לעורר התנגדות לניצול הפוטנציאל הרב של השתל ולעכב את תהליך בניית הזהות.

מה חושבים בני הנוער?

רבים הקשיים העומדים בפני המתבגרים המושתלים בעת בניית זהותם. המחויבות הרגשית הסבוכה כלפי ההורים, כמו גם הקשרים עם קבוצת השווים השומעת והחרשת כאחד, עלולים להקשות וליצור עיכוב בתהליך ההתפתחות הטבעית. במצב כזה יתכן ונראה מתבגרים מושתלים, הדוחים את ההחלטה לגבי זהותם, ופשוט אינם מחליטים.

לסיכום, יש לציין את התחושה, כי קיימת קבוצה גדולה של בני נוער מושתלים, שקולם טרם נשמע, והם עשויים לשפוך אור אחר וחשוב על השלכות השתל מכל הבחינות. חשוב ביותר לנסות ולהגיע גם אליהם, ולאפשר להם לבטא את האמת שלהם, ללא חשש מפני התנגדות הקול הדומיננטי.