יום הסטודנט – הפרדה, בעד ונגד
פברואר 26, 2009
להלך בין הטיפות
פברואר 26, 2009
הצג הכל

היי! קוראים לי קובי, ואני כבד שמיעה. נדמה לי, שמאז ומתמיד ניסיתי להתחמק מההגדרה הזאת, להזיז אותה הצידה, להדחיק אותה ולשכוח ממנה. לא בהכרח בגלל שיש לי ממה להתבייש, אלא מכיוון שתמיד האמנתי, שמגבלה איננה סיבה להרגיש מוגבל או לתפקד פחות טוב מהשאר.  

אז מה? זה תמיד ככה? היום אני חושב קצת אחרת. בלימודי התקשורת, שמנו את הדגש על התקשורת כיוצרת תפיסת עולם. האינטראקציה החברתית בין אנשים – אמרו לנו – היא מה שמגדיר את הקשרים ביניהם, אבל גם אותם עצמם. ומה לגבי אנשים בעלי מגבלה תקשורתית? האם ניתן להשוות מגבלה תקשורתית (כמו שמיעה או דיבור) למגבלות או נכויות אחרות?

כשרואים אדם נכה ברחוב, מפנים לו מקום, מתייחסים אליו באופן הולם. משתדלים להקל עליו את החיים, לתת לו את המרחב הנדרש לו, בין אם הוא מרותק לכיסא גלגלים, עיוור או משותק. האם היחס דומה גם לכבדי שמיעה וחרשים?

בסוף השבוע האחרון ירדתי לצלול עם חברים באילת. היינו שלושה צוללנים ברכב עמוס לעייפה בציוד צלילה. מי שלא ראה מימיו צוללן, יופתע לגלות את כמויות הציוד המדהימות שאנחנו נושאים איתנו, החל מחליפות צלילה וכלה בסנפירים, באביזרי נשימה, במסיכות, מצלמות ושלל אמצעים אחרים, שנועדו להקל עלינו את השהות בסביבה התת-מימית העוינת.

שני חברי שומעים היטב. הם ישבו בשני המושבים הקדמיים. אחד מהם נהג, והשני, בשל גובהו יוצא הדופן, לא יכול היה להתקפל לתוך המושב האחורי. מה שהותיר אותי בודד על הספסל האחורי.

אני מתאר לעצמי, שכבדי השמיעה שביניכם יהנהנו לעצמם בקוראם טור זה. אלו שלא – קראו ולמדו! כאשר כבד שמיעה יושב מאחור, הוא לא מסוגל לקרוא את השפתיים שלך, ולכן הוא מנוטרל לחלוטין מהתקשורת עימך!

בתחילת הנסיעה עוד ניסיתי להשתלב בשיחה עם השניים. שאלתי מדי פעם "מה?", וביקשתי מאחד (זה שלא נהג!) להסתובב אלי, כדי שאוכל לקרוא את השפתיים שלו.

אבל הסידור הזה הפך במהירות לטורח עליהם. ראיתי, שאני פשוט מעכב את השיחה. אולי מחוסר רצון ואולי מחוסר ידע, הם החלו לשתף אותי פחות ופחות. כשהסבתי את תשומת לבם לכך שאני לא שומע, הם אמרו שהם מודעים היטב לבעיה, ו… חזרו לדבר ביניהם.

כשהגענו לאילת, פרקנו את הציוד והתחלנו להתארגן לצלילות. מובן, שאחד הדברים הראשונים שעשיתי, עוד בטרם שטיפת הציוד והכנתו לכניסה למעמקים, היה להסיר את מכשירי השמיעה. ושוב – הבעיה חזרה. הם פשוט לא היו מסוגלים להבין, מדוע אדם שמדבר רהוט, מתבטא היטב, משתף פעולה בקלות ומבין במהירות כל דבר, לא מסוגל לתקשר איתם. נכון, הם ראו שהסרתי את מכשירי השמיעה, אבל הם שכחו. או לא הפנימו.

מהר מאוד החלה התקשורת בינינו להסתכם במסרים קצרים דוגמת "אנחנו יורדים למים, אתה בא?". ביניהם, לעומת זאת, התנהלה תקשורת עשירה בהרבה, ולא נותר לי אלא לעמוד מהצד ולהתבונן.

בדרך חזרה, אגב, כבר שלפתי ספר. לא כעסתי עליהם –  אני מבין אותם. יותר מזה, היה ברור לי, שהם לא מבינים אותי. האם אפשר לשנות את זה?
 
אולי יש לכם פתרונות יצירתיים? נשמח אם תוכלו לשתף את קהל הגולשים שלנו לגבי דרכים "טובות" יותר.