מי רוצה חדשות בבועה?
פברואר 22, 2009
תרגום בביצה
פברואר 22, 2009
הצג הכל

זה קרה לפני כחודש. עברתי ניתוח שיקומי בברך, בעקבות תאונת דרכים ישנה. אושפזתי בסך הכל ליומיים, שדמו בעיני לשנתיים.

בית חולים איננו מקום חביב על איש. הריחות, האנשים השונים והמשונים, הרצון לשתות קפה ראוי לשמו. אבל לאדם חרש, החוויה הרבה יותר מעיקה וקשה לעיכול.

מסע הייסורים והתלאות התחיל כבר שבועיים לפני האשפוז, עם טרטורים אינסופיים בטלפון (תזכרו, שאני חרשת, ואינני יכולה לדבר בטלפון), שיחות עם יד שרה, עם הנדסה רפואית ועם חברת ייטב (המספקת מכשור רפואי), טיפול בטפסים מוזרים, ובראשם טופס 17 הידוע.

בבוקר הניתוח הגעתי לבית החולים, מצויידת במסמכים המתאימים, בקביים ומקבע, באמא שתחזיק לי את היד וכמובן – במתורגמנית, שהייתה לצדי בזמן הכנות לניתוח. הצוות שכח, כך נראה, שאני החולה, והפגין התעניינות אמיתית באשה המפורסמת, הדוברת שפת סימנים, שמופיעה בתוך הבועה של מסך הטלוויזיה. הרגשתי קצת נטושה, אבל בחרתי שלא להגיב ולא להעיר, שצריך להתמקד באדם החרש ולא במתורגמנית. לא רציתי לעצבן את המנתח, ולכן שתקתי והבלגתי.

לאחר הניתוח, ההתאוששות והתפוגגות ההשפעה ההזויה של הפטידין, עברתי למחלקה, והפכתי להיות סתם עוד אחת במיטה.

איש אינו אוהב את ההרגשה שנגרמת, כשהאנשים בחלוקים הלבנים מדברים מגבוה ולא ישירות איתו. אבל לחרש, המצב קשה עוד יותר. הוא בכלל לא יודע על מי מדברים – עליו או על השכנים לחדר? בעת ביקור הרופאים, התבקשו בני המשפחה לצאת. בקשה לגיטימית בהחלט, עם הסתייגות מובנת לגבי האדם החרש. ביקשתי מאמי להישאר ולתרגם לי מה קורה.

הרופאים, מצדם, התעקשו שהיא תצא, ונשענו על הסודיות הרפואית והכבוד כלפי החולים האחרים – טיעונים כבדי משקל, ללא ספק, אך איך הם מתיישבים עם העובדה, שהחולים עצמם שומעים את מה שנאמר על החולים האחרים? גם אני רוצה לדעת מה יש לזקנה, ששוכבת לידי וגונחת כל הזמן, ומה יש לבחור הצעיר, שנראה בלתי שייך למחלקה, שמאוכלסת ברובה בזקנים.

אלא שממני הופקעה הזכות לדעת, להבין ולהיות שותפה להווי המיוחד של החדר. שכן אחרי שהרופאים יוצאים, הכל מדברים ומקטרים מה יש לו, מה יש לה, ומה קרה ולמה ואיך. במקום להעביר את הזמן כמו שכני לחדר, מצאתי את עצמי שוכבת כמו בול עץ.

כשהרופאים הגיעו אל המיטה שלי, סימנתי לאמי, כפי שסיכמנו מראש, והיא נכנסה. צריך היה לצלם את פיו הפעור בהפתעה של הרופא הבכיר, שלא ראה מימיו "חוצפה" כזו – להתפרץ באמצע סבב הרופאים.

התפתח דין ודברים בין הרופא לבין אמי, שהגנה בחירוף נפש על הזכות של בתה לדעת ולהבין את מצבה הרפואי. ואני שואלת – למה בכלל צריך להילחם על הזכות הבסיסית הזו? למה אני צריכה להרגיש, שעושים לי טובה כשמשאירים את אמי שתתרגם לי?

ביום המחרת העבירו אותי לחדר שקט, מבודד, מרוחק. מיקמו אותי במיטה ונתנו לי לחצן מצוקה. בשעות הראשונות ההרגשה הייתה נחמדה בהחלט. בלי בלגן, בלי ריחות, בלי הפרעות. אחר כך חשתי, שאני עומדת להתפוצץ משעמום וגם משלפוחית אחת…

הצלצולים האינסופיים בלחצן המצוקה לא הועילו. איש לא הגיע. עם רגל מקובלת ויד תקועה באינפוזיה, לא הצלחתי אפילו להציץ לעבר המסדרון. אחרי זמן ארוך מאוד הגיע המנקה, שרצתה לדעת למה אני בוכה, שהרי אני בחדר פרטי, ולמה לי לחזור לחדר עם שמונה מיטות?

התחננתי בפניה, שהיא תקרא לאחות. זו הגיעה כעוסה: למה העזתי להפריע לה. שאלתי מדוע הלחצן אינו עובד. היא השיבה, שתבדוק והלכה. למרבה הצער, היא שכחה לחזור.

כשאחות שנייה הגיע לתת לי תרופות, ביקשתי ממנה סיר, וניסיתי לגשש בעדינות, מתי אקבל לחצן מצוקה מתוקן. על הלחצן לא שמעתי. הסיר דווקא הגיע מהר, אבל שכחו לחזור לקחת אותו.

כשבעלי הגיע בערב, הייתי מוכנה לשלם לו מיליון דולר, ובלבד שיוציא אותי מבית הכלא הזה. השתחררתי רק למחרת בבוקר, אחרי לילה מסוייט של כאבים, שלפוחית מלאה והמון כעס ותרעומת על חוסר היחס וחוסר ההתחשבות בצרכיו אדם,  שהוא במקרה גם חרש.

הבטחתי לעצמי, שבפעם הבאה, כשאצטרך להתאשפז בבית חולים, אגיע עם מגילת זכויות מוכנה, כדי שאדע לדרוש את המגיע לי, ולגרום לסביבה להבין איך מתייחסים אל החרש, אל המתורגמן, מהי חשיבותו של קשר העין ואיך מממשים את הזכות הבסיסית של החרש להיות חולה עם צלם אנוש.

ואכן, זה מה שעלינו לגבש. כולנו, החרשים המכירים את צרכינו ואת יחס הסביבה, צריכים להתארגן ולנסח את דרישותינו, כדי לנהל את הדיאלוג הזה עם הסביבה בגובה העיניים, ולא לצפות לטובות וגמילות חסדים.