ישראל סלע

מנהיג ומורה דרך

 

ד"ר ישראל סלע, ממייסדי המכון לקידום החרש, האמין בגישור ובשיתוף מלא של אוכלוסיית החרשים וכבדי השמיעה בכל תחומי העשייה

 

לאה סלע

 

דובר המשפחה והקהילה
הילד השומע - כמתווך ומלמד
עם הקהילה ולמענה
התגשמות חלום: לא נשכח
פרס המנהיגות
ישראל כאיש משפחה

ד"ר ישראל סלע היה איש אשכולות אוהב אדם, שרצונו לעזור לאנשים הניע אותו להגשים חלומות ומטרות. ד"ר סלע גילה יכולות של ניהול דיפלומטי וניהול צוות עובדים, כישורי עובד סוציאלי ואיש חינוך, חברות אמיתית, מסירות למשפחה ומעל לכל - יכולת ליצור קשר עם כל מי שנקרה בדרכו ולהטביע עליו את חותמו. ד"ר סלע היה חוקר בעל חזון, הצטיין בחוש הומור, נודע כשובר מוסכמות וכמי שסולל ופורץ דרך לבאים אחריו.

כמי שעמד במוקד הגשר שבין השומעים לבין החרשים וכבדי השמיעה, כונה ישראל לא אחת "תופעת טבע" - שם שביטא את השילוב המנצח של תכונות אישיות, חוש הומור ויכולת להגשים את חלומותיו שלו ואת אלו של האחרים. מעולם לא שכח את מקורותיו, שורשיו וחבריו, וחי הלכה למעשה בין שני עולמות: עולם החרשים וכבדי השמיעה ועולם השומעים בארץ ובעולם.

כבן שומע להורים חרשים, הבין ישראל את החשיבות של עולם החרשים בעיני עולם השומעים. חלק מייעודו בחיים היה לעורר את המודעות לכך, שחרש הוא אדם ככל אדם, עם יכולות, רצונות וכישרונות. חרשים יכולים להגשים את חלומותיהם בכל מצב ותחום. ישראל האמין בפיתוח הפוטנציאל האישי בד בבד עם הצורך להבין את הקשיים ולהכיר בהם. חשוב היה לו לפתח את מודעות הציבור הרחב ואנשי המקצוע באמצעות הרצאות וקורסים מקצועיים באוניברסיטה ובסמינרים. הוא אף עודד את שילוב הקורסים על חרשים ושפת הסימנים במסגרת הוראת החינוך המיוחד.

דובר המשפחה והקהילה

ישראל, דור שמיני למשפחה ירושלמית, היה בן בכור שומע הן להוריו והן לקהילת החרשים בישראל. ייעודו בחיים נקבע עם לידתו, והוא הפך להיות הפה, הדובר והמתרגם של הוריו ושל קהילת החרשים.

ישראל קיבל ייעוד זה באהבה ובמסירות במשך כל ימי חייו. בית הוריו היווה עבורו את המקור למסירותו, ושם התארגנה קבוצת חרשים מעורבים בקהילה, שהפכה ל"ארגון החרשים". הקבוצה נהגה להיפגש ליד מלון "סמואל" בחוף הים של תל אביב, כאשר הילדים מצטרפים למפגש של הוריהם. מתוך כך למדו ילדי החרשים להכיר זה את זה, לתמוך זה בזה ולפתח אפיונים של קהילה תומכת.

בהיותו בן עשר, הגיעה ארצה הלן קלר, לבקר באח"א ביד אליהו. ישראל נפגש עמה ועם רלף גולדמן מג'וינט ישראל. המפגש הרשים אותו מאוד, השפיע על תפיסת עולמו וחיזק את ייעודו והתחייבותו לעולם החרשים. כאן החל גם להירקם הקשר, שיהיה משמעותי וארוך טווח עבור ישראל - הקשר עם ג'וינט ישראל ועם הג'וינט העולמי בניו יורק. שנים רבות לאחר מכן נשלח ישראל על ידי הג'וינט ללימודי דוקטורט בנושא חרשות, ב"גאלודט" (Gallaudet), האוניברסיטה היחידה בעולם לחרשים וכבדי שמיעה, השוכנת בוושינגטון, בירת ארה"ב.

ואכן, בשנת 1982 נסענו - ישראל והמשפחה - ללימודים באוניברסיטת "גאלודט". בשהותנו שם, הבין ישראל את החשיבות העצומה שבהשכלה אקדמית לא רק על חרשים אלא עבור החרשים עצמם, וראה בה אמצעי לפיתוח אישי ומקצועי. במהלך שהותנו שם, הוא דאג שסטודנטים מהארץ יוכלו ללמוד ב"גאלודט" ולהגשים את חלומם. בשלב מאוחר יותר שינה את גישתו, וגרס שבמקום ללמוד בחו"ל, יש לתת הזדמנות לסטודנט החרש ללמוד בכל אוניברסיטה בארץ. המכון לקידום החרש הוקם בשנת 1993 לצורך תמיכה והכוונת סטודנטים, שילמדו בארץ.

הילד השומע - כמתווך ומלמד

מבחינות רבות, ילדותו של ישראל נגזלה ממנו. כילד, שגדל במשפחה עם הורים חרשים, הפך בעצם להיות בוגר והורה להוריו מרגע שהחל לדבר ולתקשר מילולית עם הסביבה. הוא תיווך בינם לבין הסביבה בגן ובבית הספר. כילד, למד ישראל לסייע להוריו החל מפיתרון בעיות ברכישת דירה, דרך סידורים כספיים עם ארגונים, מוסדות ובנקים, ועד ליווי אמו אל הגינקולוג, כדי לסייע לה להסביר את בעיותיה לרופא. ישראל גם נדרש לעזור לאביו החייט, שעבד בשעות אחר הצהריים בבית, כדי להשלים את הכנסת המשפחה.

הוא היה לא רק פה ואוזן להוריו, אלא גם מפה חברתית ופיזית: הוא לימד אותם להכיר את הסביבה, את אפשרויות התחבורה ואת הגישה למקומות שונים באמצעות האוטובוסים. לדבריו, היה עליו ללמוד לצלם בעיניו את הסביבה, ולהעביר זאת להוריו, כדי שתהיה להם תקשורת נוחה וקלה בבית ומחוצה לו.

ישראל גילה יכולת מופלאה לקרב את הוריו אל עולם השומעים. כך, למשל, הסביר להם כי אנשים שעומדים, מדברים וצוחקים, לא בהכרח  לועגים וצוחקים דווקא לחרשים. היה חשוב לו להעביר לחרשים את הלכות העולם השומע ולקשר בין העולמות גם באמצעות אקטואליה, חדשות ועיתונות.

ישראל גם דאג לפתוח את הבית לחבריו, כדי שיכירו את משפחתו. הוא לא התבייש בהוריו, הירבה לדבר עליהם, שיתף את חבריו ועמיתיו בחוויות ובאנקדוטות, גם אם אלו נשמעו מצחיקות.

כשרווח מעט למשפחה, תיכנן ישראל מסע מיוחד עבור אביו, שיצא לחו"ל בטיול קבוצתי מאורגן. ישראל תיכנן באופן מפורט סיורים, פעילויות, תאריכים, תמונות ויעדים בכל מדינה ומדינה. במקביל, הוא הכין לטיול גם את מדריכת הטיול, שאכן נענתה לאתגר. ההכנה המדוקדקת והחוש הטבעי של אביו הפכו את הטיול לחוויה מוצלחת הן עבור אביו והן עבור השומעים בקבוצה, שהתאהבו בו.

מניסיונו כמדריך טיולים לחרשים, היה ישראל מודע לקשיים האופייניים לאוכלוסיה זו ולדרכי הפיתרון המתאימות. כך, למשל, כשראה כי בשעת הארוחה צריך לתרגם לכל אחד מה יש בתפריט ולברר מה הוא רוצה לאכול, הבין ישראל חיש מהר, כי עדיף לבקש ארוחה אחידה. כך גם מצא דרכים לפיתרון קשיים טיפוסיים אחרים, דוגמת הצורך להעיר את קבוצת המטיילים בבוקר.

כילדים, ניסו ישראל ואחיו לא פעם "לעבוד" על ההורים, בידיעה שהם אינם יכולים לאמת את טיעוניהם, בהיותם חרשים. אולם חכמת החיים של אביו הצליחה להתמודד עם שובבות הילדים, כפי שאיפשרה לו לבדוק מדי יום את שיעורי הבית של הילדים, למרות שהוא עצמו לא ידע קרוא וכתוב. ישראל הבין את האבסורד הזה רק כשהיה בעצמו אבא לילדים, והוקיר את אביו שבעתיים.

הקשר של ישראל עם הוריו היה הדוק וקבוע, ואף בצבא היה ברור, שפעם בשבוע עליו להיות בבית ולעזור להוריו. לא היה אדם, שהכיר את ישראל, ולא ידע שהוריו חרשים. כשהכיר אותי, אשתו, לא סיפר לי שהוריו חרשים, אלא שאל אותי, "איך תדברי איתם?". עבורי, היה זה מפגש ראשון וחשוב עם עולם החרשות. ברור, אם כן, עד כמה התקשה נוכח ההחלטה לנסוע לשליחות לחו"ל כשאמו עוד הייתה בחיים. הייתה זו הפעם הראשונה, שבה נדרש לניתוק ארוך.

חשיבותה של המשפחה ומיקומו של ישראל במסגרתה באו לידי ביטוי גם בתקופת הלימודים בארה"ב, כשנודע לו על קיומו של ארגון הבנים/בנות של הורים חרשים CODA - Children of Deaf Adults. באותם ימים התארגן הכנס הראשון של הארגון, וישראל החליט מיד להצטרף כחבר בארגון. מאותה פעם ראשונה, השתתפנו בכנסי הארגון, וישראל עשה את הצעדים הראשונים להקמת ארגון דומה בישראל.

עם הקהילה ולמענה

ישראל תרם לאגודת החרשים בתחומים רבים, גם כשלא נכח שם פיזית. הוא היה מחובר לאגודה נפשית ורוחנית, דאג לה ותרם עצות, הדרכה וקשרים. בזמנו של אברהם רייך כמנהל האגודה, הצטרף ישראל לצוות העובדים ותרם לקהילה מהידע שלו. הוא אף ייצג אותם בכנסים בחו"ל בנושאי חרשות.

בבית הספר לחינוך מיוחד שבאוניברסיטת תל אביב הכשיר ישראל מחנכים במסגרת מסלול לק"ש - תלמידים עם לקויי שמיעה. כשלימד את אותם סטודנטים צעירים את שפת הסימנים, דאג ישראל לחשוף בפניהם את עולמם ותרבותם של החרשים ולקרב בין הלבבות.

נושאים, שהטרידו אותו ולא הניחו את דעתו, היו הצורך בסקר על הקהילה ונושאי רווחה, כלכלה וחקיקה. הכוונה הייתה להילחם למען שיפור חייה של קהילת החרשים בכל תחום אפשרי. מאוחר יותר הבין ישראל, כי רווחה קשורה גם לצורך לפתח את תרבות עולם החרשים.

חדור בתחושת שליחות של חשיבות הפן התרבותי של קהילת החרשים, הקים ישראל את להקת הריקוד הראשונה לחרשים, "קול ודממה", שנוהלה על ידי משה אפרתי ובעזרתה הנדיבה של הברונית בת שבע דה רוטשילד. הלהקה התפתחה והפכה ללהקה משולבת של חרשים ושומעים. חלק מתלמידי ובוגרי הלהקה עדיין מופיעים.

פרויקט תרבותי נוסף עליו שקד היה פיתוח והפקת המילון הראשון לשפת הסימנים, בשיתוף האוניברסיטה העברית בירושלים, בראשותם של פרופ' שלזינגר, ד"ר מוטי רימור והגברת לילה נמיר.

בשנת 1987, עם שובנו ארצה מארה"ב, חזר ישראל למקורותיו באגודת החרשים. בשיתוף ד"ר אמציה ויזל מאוניברסיטת תל אביב, הוא ערך מחקר דמוגרפי ראשון על קהילת החרשים. בשנת 1989 הקימה עמותת "בית דוד" את המרכז לחרש עיוור, אשר נוהל ע"י אליאס קבקוב. הקמת המרכז לחרש עיוור, הייתה פרי של שיתוף פעולה חיובי בין ישראל סלע ואגודת החרשים. היה זה תחום, שעד אותו זמן לא טופל.

תחום נוסף, שישראל ראה צורך לפתח, היה נושא התרגום לחרשים - הן לצרכים פרטיים והן לצרכים מקצועיים. ישראל דאג לשלוח אנשי מקצוע מישראל ללימודים בארה"ב, ולהביא אנשי מקצוע להכשרה בארץ. הוא טרח למצוא את האנשים שילמדו בקורס, שכלל התייחסות להבנה, שיפור המצב וחקיקה, כולל זכות החרש לתרגום בכל תחום, כגון בטלוויזיה.

פעילותו של ישראל למען הקהילה והחברה בישראל הובילה אותו לעמוד בשעת 1990 בראש מגזר ההתנדבות והמלכ"רים בחסות ג'וינט ישראל. במסגרת תפקידו, דאג ישראל לפיתוח המגזר השלישי והעמותות בנושאי חקיקה, מיסוי, גיוס כספים, תרומות, יצירת קשרים מקצועיים בנושא גיוס עם ארה"ב, הבאת אנשים מקצוע וקיום הכנס העולמי המגזר השלישי, בארגונה של אוניברסיטת ג'ון הופקינס, אשר התארח בפעם הראשונה בישראל.

התגשמות חלום: לא נשכח

בתחילת שנות השמונים עסק ישראל בעבודת הדוקטורט שלו, בנושא "מינהל חרשות וזקנה". בתוך כך החל לחשוב על הצורך בתיעוד ניצולי השואה החרשים בארץ ובעולם. ואכן, לאחר הדוקטורט הוא ביצע תיעוד זה, שהפך לתערוכה נודדת ברחבי ארה"ב. פרויקט זה נערך בחסות קרן "האנשים ההגונים", שבראשה עומד הבמאי סטיבן שפילברג. היום נמצאת התערוכה באוניברסיטת גאלודט, והיא נקראת "ליל הבדולח".

בשנת 1994 מונה ישראל על ידי הג'וינט העולמי לעמוד בראש ג'וינט הונגריה, כשהפיתוח הקהילתי היה מוקד פעילותו. במסגרת תפקידו, קיים קשר הדוק עם ניצולי השואה ועם בני הדור השני ואף דאג להכשרת מנהיגות צעירה. את מחנה הקיץ סרווש (Szarvash), ששירת את הילדים היהודים ממזרח אירופה, דאג ישראל לפתוח לכל הילדים מהעולם היהודי, במטרה להעצים את הזהות היהודית שלהם. בין השאר הוא אף גייס תרומות, כדי לבנות בתוך המחנה את בית הכנסת הראשון שנבנה באירופה מאז מלחמת העולם השנייה.

בבודפשט היה ישראל אחראי לאיתורו מחדש של בית הספר לחרשים, ששירת את הקהילה היהודית עד ימי פרעות הנאצים. בטקס חגיגי, שהשתתפו בו גם בוגרי בית הספר שהגיעו מישראל וממקומות נוספים, הוצב על המבנה שלט, המתעד את תפקידו בעבר.

בתוך כך חיזק ישראל את הקשר בין החרשים היהודים בהונגריה לבין הקהילה היהודית, ואף דאג לספק להם שירותים חברתיים ותרבותיים. כך, למשל, דאג שגם החרשים יחגגו את חגי ישראל במסגרת הקהילה. פעילותם במסגרת הקהילה איפשרה גם את חיבור החרשים היהודים מהונגריה ליהדות העולם, והם אכן נשלחו לכנסים בינלאומיים.

בשיתוף עם פרופ' סטנלי שוכמן מאוניברסיטת גאלודט, עבד ישראל על תיעוד ניצולי השואה חרשים במזרח אירופה. בסיום התיעוד נערך הכנס הראשון לניצולי שואה חרשים באוניברסיטת גאלודט, ובמסגרתו נוצר קשר עם מוזיאון השואה בוושינגטון, להכרה בקהילת ניצולי השואה החרשים.

בעקבות פעילותו והידע המקצועי שלו, התמנה ישראל ליועץ לענייני חרשים לג'וינט העולמי. הוא תרם תרומה חשובה לחרשים במקומות שונים בעולם על ידי הדרכה וייעוץ, ונשלח להרצות ולייעץ בכנסים בצ'כיה, בסלובקיה וברוסיה.

פרס המנהיגות

ישראל לא זכה לקבל לידיו את פרס אדווארד מיינר של אוניברסיטת גאלודט, הניתן כאות הוקרה על מנהיגות וקידום אוכלוסיית החרשים (For recognition of national or international leaders for promoting the well-being of deaf people).

הידיעה על הפרס הגיעה יום לאחר שישראל נכנס לתרדמת, וצר מאוד שלא זכה ליהנות מהכבוד והגאווה שבקבלת הפרס. למרות זאת, הוא ידע היטב, כי מטרותיו וחלומותיו התגשמו לטובת אנשים רבים בארץ ובעולם, ובמיוחד בקהילת החרשים.

ישראל כאיש משפחה

ישראל היה מרכז ההוויה של המשפחה: אב, בעל וחבר. כחבר, אפשר היה לדבר איתו על הכל. כבעל, היה שותף מלא לגידול הילדים, וזאת תוך כדי הגשמת חלומותיו האישיים בנסיעות, בקניות, באהבת האדם. כבעל, ישראל היה חבר נפש, אנושי וחם, שידע לחלוק, לפרגן, לעזור, לחיות חיי שיתוף. כל מי שהכיר אותו הפך לחבר ולבן משפחה. הוא אהב לארח ולבשל, וביתנו היה פתוח לעזור ולארח את כולם, בין אם בארץ ובין אם בעת שהותנו בחו"ל.

ישראל היה איש שיחה מרתק ומעניין, שקישר את כולם סביבו, ריגש וחדר ללב כולם.
כאבא, היה גאה בשלושת ילדינו ובנכדינו. הוא חילק בהצלחה רבה את זמנו בין בית, עבודה, לימודים, נסיעות ושליחויות. חרף עיסוקיו, לא זנח את הילדים, והיה שותף להתפתחותם, התקדמותם, בעיותיהם ולבטיהם. תמיד היה קשוב, וידע לומר את המילה הנכונה והמרגיעה. אורי הנכד הגדיל עשות, כשקרא לו "סבי המנהיג". זו אכן הייתה התחושה -  שישראל ידע להנהיג את המשפחה ברגעים הטובים והקשים, ולהובילה להצלחה. בדרך להגשמת חלומותיו בארץ ובחו"ל, הוא לקח עימו את המשפחה ושיתף את כולנו בהרפתקאות, שהשפיעו על התפתחותנו האישית והמשפחתית, ולוו בלמידה ובהנאה.

העולם לא ייראה אותו הדבר בלעדיך.

חזרה