כשעוסקים יום וליל ב"מלאכים במדים" בהאיטי, אבל מתעלמים מהגסות והאטימות שבה מתייחסים לפליטים ולחסרי הבית שלנו כאן; כשמצקצקים בלשון למשמע מעלליה של הגברת נתניהו ביחסה לעוזרת הבית שלה, אבל מתעלמים מאלפי הנשים העובדות שבנימין נתניהו גזר את דינן לחיי עוני וסבל כשר אוצר - כדאי אולי להתעמק במכתב הבא כדי לחזור אל המציאות ואל ההבנה, שאם לא ישתנה משהו בסיסי בהגדרת זכויות הבסיס שלנו כאן, יותר מדי אנשים ייפלו אל התהום.

תכירו את רקפת (שם בדוי), אשה מקסימה ואמיצה, שרצה בכל הכוח, אבל לא מגיעה לשום מקום. הנה הדברים שהיא כותבת לנו:

"אני סתם אחת. אם חד-הורית, גרושה, בת 36 שמגדלת לבדי את בתי בת השש.

אני לא פונה אליכם כדי שתארגנו לי סל קניות לחג הקרוב וגם לא בגדי חורף לבתי. אף שבהעדרם של מוצרים אלה הם עלולים להיראות כאילו היו חזות הכל - אני רואה את הדברים ממקום מהותי יותר: אלו חיים אני מאפשרת לבתי ואלו חיים מתאפשרים לי בחברה כל כך בלתי מתפשרת.

"התגרשתי לפני כשנתיים. גם כשהייתי נשואה לא נהנינו משפע, אך התקיימנו בכבוד. חיים שמלווים במחסור בתנאי הקיום הבסיסיים אינם זרים לי. אני שייכת לאותה קבוצה של מאות אלפי אנשים במדינה הזאת שלא חיים אלא שורדים. ההכנסה הכוללת שלי ממשכורת ומזונות עומדת על 6,500 שקלים. נכון, זה לא מעט.

"אני עובדת במשרה מלאה, במרחק של 50 ק"מ נסיעה מהבית, ומשתכרת 5,100 שקלים, שאליהם נוספים עוד 1,400 שקל דמי מזונות. הבת שלי נמצאת במסגרת חינוכית בתשלום עד השעה חמש. אנחנו גרות באחת מערי הפריפריה ומשלמות 2,600 שקל בחודש שכר דירה. בתי ואני ישנות בחדר אחד, מאחר שדירה בת שני חדרים כבר מקפיצה את הסכום למשהו שלא אוכל לעמוד בו. בשנתיים האחרונות עברנו שלוש דירות, כי בעלי הדירות ניסו לתת לנו כמה שפחות תמורת כמה שיותר כסף.

"היום אנחנו גרות בדירה שבה הגשם חודר דרך הגג ומטפטף על בתי בלילה, ואני יכולה לספור על כף יד אחת את מספר המקלחות השפויות שהיו לנו בחודשיים שאנחנו גרות כאן, כי בעל הבית אמר שיש דוד שמש ובעצם אין.

"אני מניחה ששמעתם על דברים קשים הרבה יותר. כשחושבים על זה - אני לא מובטלת, אני לא נרקומנית, לא זונה בקרן רחוב, לא סובלת מנכות, אין לי מחלה חשוכת מרפא ואני לא מוגבלת. לכאורה, אני לא מתאימה לפרופיל של מישהו שיטפטפו עליו מים מהגג. ובכל זאת אני לא מצליחה להרים את הראש. ניסיתי לבחון בדרכים יצירתיות את כל האפשרויות העומדות לרשותי, להגדיל הכנסה ו/או להחליף מקום עבודה, ו/או לקחת משכנתה, ו/או להיות עצמאית, ובעצם חוץ מלתחמן את המערכת כדי לקבל קצבה, ו/או למצוא ספונסר שיממן אותי תמורת שירותי מין - אני חושבת שניסיתי הכל.

"בחיפושי אחר תקווה הבנתי דבר אחד: אני אוויר. אני לא כלום. רק הכסף מדבר.

"מאחר שהוצאה על מגורים היא הכרח, זו ההוצאה הראשונה שמכובדת, גם על חשבון האוכל של הבת שלי. עדיף היה להוציא את הכסף הזה על משכנתה שיום אחד תיגמר והנכס יהיה שלי. כשבדקתי גיליתי שאם הבנק ייתן לי משכנתה היא תעמוד על כ-200 אלף שקלים. סכום שללא הון עצמי לא יאפשר לי לעולם לרכוש דירה.

"פניתי לאגף הרווחה ברשות המקומית בבקשה שיבדקו איך אפשר לסייע לי, כדי שלא אשקע בבור כלכלי שיהפוך אותי לנטל על החברה. עובדת סוציאלית אדיבה אמרה לי: ?אם לא ניתקו לך את החשמל ויש לך במקרר עוד מוצרים חוץ ממרגרינה - חבל על הזמן שלך ושלי'. פניתי אפוא למשרד השיכון, כדי שיסייע לי בשכירת דירה, אבל גם על פי הסטנדרטים שלהם אני אדם עשיר. אז חשבתי שאולי נעבור לגור בקיבוץ, אולי שם יהיה זול יותר, נתרום וניתרם. אבל הפנייה שלי לאגף הקליטה בקיבוצים לא נענתה, אולי בגלל שבחלק מהם רוצים בעלי תואר אקדמאי, ולי, מה לעשות, אין.

"פניתי למשרד התמ"ת, כי שמעתי שיש להם תוכנית של מימון צהרון וקייטנות לחד-הוריות, אבל נחשו מה? זה לא לחד-הוריות כמוני. אני עובדת במשרה מלאה.

"אז התחלתי לחפש עבודה אחרת. אני עובדת כל חיי בתפקידים שונים בתחומי האדמיניסטרציה וניהול משרד, וזוכה להערכה, אבל כשזה מגיע לשכר מעדיפים לשלם כמה שפחות. התברר לי שברוב מקומות העבודה שבהם מחפשים מזכירה רוצים שהיא תהיה בעלת תואר אקדמי. בשביל מה? בשביל 4,500 שקל, שגם אותם היא תקבל רק אם תהיה "מולטיטסקינג", ועוד מיני שמות מיובאים, שמשמעות כולם סוג של עבד.

"אז תגידו - לכי תשלימי בגרות, תחליפי מקצוע. ואני אשאל, מתי בדיוק ומאיזה כסף? מה המוצא? אני מרגישה שאני נתונה במלכוד של חוסר אונים, כל הדלתות נסגרות בזו אחר זו. האם כך נידונו להיראות חייה של בתי? כמי שגדלה כשהיא שומעת בבית שוב ושוב את הביטוי "אין לי", אינני יכולה להוציא את המלים האלה מפי. יש לי ילדה מקסימה, בוגרת ונבונה. אני מוצאת תשובות יצירתיות להשיב לה ובלבד שלא איאלץ לומר את צמד המלים העצוב הזה.

"לא, אני לא מחפשת נדבות ולא להיות נטל על החברה. אני לא רוצה ירקן נדיב שישים לי ארגז בפתח הדלת ולא חבילת שי לחג מ'פתחון לב'. אני רוצה להתקיים בכבוד. אני רוצה לאפשר לבת שלי חיים בכבוד. אבל החברה הזאת מציבה לפני אנשים מהמעמד שלי שתי אפשרויות: להיות נטל עליה, או לא להיות בה בכלל. אז אני צריכה להיות מובטלת? נתמכת? זה מה שהחברה שלנו מבינה? איזו מין חברה היא זאת?

"איזה מין עיוות זה, שהמדינה מוכנה לעזור למי שאין לו בכלל, רק כדי שהוא יגיע למצב שלי, ואילו למישהו במצב שלי המדינה לא מוכנה לעזור בכלום, רק כדי שהוא יגיע למצב שאין לו כלום. זה אבסורד. אני חסרת אונים, מיואשת, כועסת וכואבת באופן שהדברים שנכתבו פה לא מתקרבים אפילו לתאר".

 לידיעה המקורית ב"הארץ" לחצו כאן