ינו 11, 2010

שלבי התפתחות הילד


מאת: ד"ר הארוויל הנדריקס והלן האנט

תוך הספר: 'הוֹרוּת מודעת'
תקציר: לאה שמעוני

מאמר זה עוקב אחרי התפתחות הילד מן הלידה ועד גיל 18 ועובר דרך מספר שלבים חשובים בתהליך: שלב ההתקשרות, שלב החקרנות, שלב הזהות, שלב היכולת, שלב ההתעניינות ולבסוף, שלב האינטימיות. מאמר זה מהווה חלק ביביליוגרפי מסדנאות להורים חרשים וכבדי שמיעה שילדיהם שומעים/חרשים .

תאריך פרסום: ינואר 2003, מס' עמודים: 6
שלבי התפתחות הילד
ד"ר הארוויל הנדריקס והלן האנט, מתוך הספר: 'הוֹרוּת מודעת'
תקציר: לאה שמעוני


שלב ההתקשרות: מהלידה עד גיל 18 חודש

בחודשים הראשונים לחייו, התינוק מתחיל במסע מופלא. החל מיומו הראשון ניכר בו שהוא ישות נבדלת העומדת בפני עצמה והוא מסוגל לקשור קשרי גומלין עם מי שמטפלים בו.
הוא מעצב את הקשרים האלה והם מעצבים אותו. מטרתו העיקרית היא לקיים את הקשר עם הוריו, ובאמצעותם להתנסות בקשר ליקום בכללותו. כאשר הקשר כבר בטוח, בגיל שמונה-עשר חודש בערך, התינוק יכול לכוון את האנרגיה שלו לחקירת העולם סביבו.
הקשר להורים חיוני לקיומו, לכן הוא בא לעולם מצויד ביכולת שתעזור לשמור על הקשר הזה. בזמן הזה ההורים עושים כמעט את כל עבודת הטיפול בצרכיו הגופניים ובחיזוק הקשר, אם כי התינוק מסייע להם יותר מכפי שהם יודעים, באמצעות האיתותים הכמוסים שהוא מעביר להם. אפילו בגיל הרך הזה התינוק הוא יצור חברתי ומתקשר כל הזמן עם העולם.

ההתייחסות בשלב הזה אל התינוק היא של נתינה. בשלב הזה אי אפשר לומר: "אני אעשה משהו בשבילך ואתה תעשה משהו בשבילי." הנתינה היא כמעט כולה חד-סיטרית וההורה חייב לקבל זאת. על ההורה לפנות מקום בלבו ובמוחו ללידה ולחיים החדשים שנוצרו. ההורה צריך להניח בצד את צרכיו שלו ולהתמסר לחלוטין לרווחתו של התינוק.

מה צריך הילד בתקופת ההתקשרות? בשמונה-עשר החודשים הראשונים שלאחר הלידה, התינוק תלוי בזולת תלות מוחלטת. הוא נקשר אליכם ולומד שצרכיו יבואו על סיפוקם. בתקופה הזאת, התפקיד העיקרי שלכם הוא להיות זמין עבור התינוק ולהעניק לו חום ולעשות את הכל כדי שירגיש שהוא יכול לסמוך עליכם. אם מתברר לכם שתלותו של הילד מקשה עליכם מאוד, יתכן שזהו השלב בו 'נפצעתם' וכאן עליכם לטפל בבעיותיכם, במטרה להיעשות הורים מודעים.

בתוך כל המעגל האינסופי של האכלה, החתלה ורחיצה, ההורים רואים בתינוק אדם שלם וייחודי והם מכבדים את ישותו העצמית. כאשר ההורים מחזיקים את תינוקם, גם במובן הגופני וגם במובן הסמלי, הם שומרים על הקשר הקוסמי שאיתו התינוק נולד. התינוק קולט ומשלב במעמקי נפשו ובתוך גופו תחושת במשכיות ותחושה שהוא מוגן ובטוח מפני האיום של ניתוק הקשר. אם הוא יוצר קש בטוח בגיל הזה, הוא מסוגל להרגיש בעולם כמו בבית, להתחבר לאנשים אחרים, אל התנסויות ורעיונות אחרים בסביבתו הרחבה.

ביטחון ותמיכה - בשלב ההתקשרות קשה להפריד בין הביטחון והתמיכה, כי השמירה על בטחונו והדאגה לקיומו של התינוק הן הדרכים הבסיסיות ביותר לאפשר את המשך התפתחותו.
ניתוק הקשר הזה גורם לתינוק תחושה הדומה למוות. לא צריך דמיון רב כדי להבין איך ניכור מצד ההורים עלול להוות איום לתינוק או לילד קטן חסר ישע. ניתוק מתמשך של הקשר גורם לכאב, ולגבי המוח הקדום, כאב משתווה למוות.

5 דרכים בסיסיות שבאמצעותן ההורה יכול להעניק ביטחון ותמיכה לתינוק בשלב ההתקשרות:

1. ההורה תמיד זמין לילד כדי לספק את צרכיו הגופניים - ילד שבע, יבש, שיהיה לו חם ונעים.
2. ההורה תמיד זמין לילד כדי לספק את צרכיו הרגשיים - ההורה מדבר אל הילד בקול שקט
ומרגיע, מרבה לחייך, משתדל שתהייה אוירה רגועה מסביבו.
3. ההורה צריך להימצא ליד הילד ככל האפשר. ההורה יודע שחשוב להיות מוכן ומזומן עבור
התינוק בכל שעת צורך ולא רק כאשר הדבר נוח לו.
4. מומלץ להניק את התינוק לזמן ממושך עד כמה שניתן.
5. ההורה זמין תמיד לילד כדי להרגיעו כאשר הוא שרוי במצוקה או זקוק לדבר מה.

 מסגרת - 3 דרכים להעניק לילד מסגרת בשלב ההתקשרות: א. לארגן את סביבתו הפיסית של הילד ולדאוג לביטחונו. ב. ההורה יכול ללמד אפילו ילד קטן מאוד אלו פעולות אינן בטוחות ושצריך להימנע מלעשותן (סכין חדה, מספריים, שקע חשמל בקיר ועוד). ג. ההורה מתחיל ללמד את הילד בגיל שנה שיש בסביבתו דברים ואנשים שצריך להיזהר מהם. את זה מלמדים לאט ובזהירות. צריך ללמדו להסתגל לצורכי הזולת מפעם לפעם במטרה ללמדו שיתוף פעולה כמו למשל, "אני עכשיו מדברת בטלפון, חכה עד שאסיים", או "לא לנשוך כי זה כואב לילד", וכו'.

פציעה בשלב ההתקשרות: אין הורה שיצליח לספק את צורכי הילד בצורה מושלמת כל הזמן.
הדבר החשוב הוא לתפקד היטב בצורה עקבית. אצל רוב ההורים תהליך ההורות לא מתנהל על מי מנוחות. ההורים נתקלים בקשיים בתחומים מסוימים. בייחוד יתקשה ההורה לתפקד כראוי כאשר הילד יבטא דחף שההורה עצמו לא הורשה לבטא בילדותו. לדוגמא, הורה שאינו קשוב לדחף ההתקשרות בשלב המתאים, עלול להגיב במידה מצומצמת ולא מספקת והוא עלול גם להפריז בתגובותיו. אם הילד לומד לחוש חוסר ביטחון בשלב ההתקשרות, הוא עלול להרגיש שהוא דחוי בגלל התייחסותו המועטה של ההורה, ולכן אולי יגיב בהתרחקות. אם תגובות ההורה מוגזמות ובלתי צפויות, הוא עלול להרגיש שהוא נטוש ואז הוא ייצמד להורה. בבגרותו יתקשה הילד ביצירת קשר ועלול להתרחק מאנשים, או לדבוק בהם יתר על המידה.


שלב החקרנות: מגיל שנה וחצי עד גיל שלוש

דחף החקרנות המפעיל את הילד בשלב הזה פותח את תהליך ההיבדלות. זהו הצעד הראשון שהילד עושה לקראת היווצרות עצמיותו, עצמיות נבדלת מזו של הוריו. היכולת לעשות את הצעד הזה תלויה בעוצמת ההתקשרות. ההתקשרות היא היסוד העיקרי בהווייתו של האדם כל חייו.
אחד הדברים החשובים שהילד מגלה הוא את כוחן של המילים ובייחוד מילה אחת: "לא!" באמירת המילה "לא", הילד עושה צעד ניסיוני. הוא מתחיל לבחון את עצמיותו, הוא רוצה שההורה יהיה נוכח כאשר הוא דורש ללכת בעצמו לאן שהוא רוצה. ולמעשה, הוא מתנגד להוראות ההורה, אבל בו בזמן דורש את נוכחותו.
בתקופה זו חשוב שהילד יהיה לבד וההורה לא יפריע לו. הוא דורש לבדיות חיובית. וזה תנאי מוקדם לחקרנות וליצירתיות. אחד הפרדוכסים של הילדות מתבטא בעובדה שהילד מסוגל להיות לבד, כפי שהוא דורש, רק אם יש לו קשר בטוח עם הוריו. אם ההורה זמין עבורו בעת הצורך, הילד צופה שכך יהיה בעתיד ולכן הוא חש בנוח כשהוא לבד.

למה זקוק הילד בשלב החקרנות? הילד זקוק בשלב זה להורה תומך ומעודד כאשר הוא מתחיל לחקור את סביבתו. הדבר שאותו ההורה המודע מחזק הוא סקרנות הילד. ההורה מיידע אותו שטוב ויפה להכיר את העולם היכרות ישירה וזה הרבה יותר חשוב מלכוון את הילד להצלחה, זו תבוא אחר-כך. כל מה שדרוש לפיתוח סקרנות נצחית היא זמינות פיסית ורגשית של ההורה, במצבים שבהם הילד רוצה לחזור ולתקשר איתו אחרי שסיים את מסעותיו. מה שחשוב הוא לשמור בשלב זה על בטיחותו של הילד החקרן והסקרן ובו בזמן לא לגונן עליו במידה יתרה.

בטיחות - ההורה דואג כל הזמן לבטיחות גופנית ורגשית. מגונן על הילד על-ידי הצבת גבולות ברורים, נותן לו הזדמנות לחקור, ובו בזמן מדריך אותו איך להתרחק מחפצים מסוכנים.

תמיכה - ההורה תומך בדחף לחקור את העולם. תמיד הוא זמין וחם, משבח את הצלחותיו ואת תגליותיו של הילד. ההורה זמין לילד מבחינה פיסית ורגשית כאשר הילד רוצה בקרבתו, אחרי שחקר את סביבתו. הוא אוהב את הילד ללא תנאי ובלי קשר לרמת ביצועיו.

מסגרת - ההורה מציע לילד הזדמנויות לעזור לו ללמוד על עצמו ועל סביבתו. כאשר ההורה מתקשר עם הילד, הוא שומר תמיד על הערכתו העצמית של הילד, ולא מבייש אותו או משפיל אותו. הוא מתמקד בדברים הנכונים שהילד עושה, כך שהילד יכול להפנים את הדברים ולהסתמך על הצלחותיו. ההורה משקף את הבעות הפנים של הילד, את הקולות שהוא משמיע ואת התנועות שהוא עושה, בפחדיו כמו גם בשמחותיו.

אם ההורים אינם מסוגלים להעניק לילד ביטחון, תמיכה ומסגרת בשלב החקרנות, הם פוצעים אותו ויוצרים בעיות של חנק והזנחה.

שלב הזהות: מגיל שלוש עד גיל ארבע

הילד כבר אינו תינוק, הוא פעוט. הוא למד ללכת, לדבר בצורה מובנת וכבר חלה במחלות הילדות הראשונות. הילד גדל, גיבש כבר התייחסות מסוימת אל הוריו וסביבתו ועכשיו הוא מוכן להתמודד עם השאלה, מי הוא ביחס לסביבתו; בו בזמן הוא נשאר סקרן וקשור להוריו.

גיבוש זהות: הדחף ליצור "אני" מגובש נוצר בלידה, אבל המבנה של "האני" הפנימי עדיין לא התגבש. עד לשלב הזה, כדי לחוות את עצמו הסתמך הילד על נוכחותם הקבועה של ההורים ועל השתקפותו בהתנהגותם. אבל עכשיו, הוא כבר מוכן להשתתף יותר במאמץ ולנסות לעמוד ברשות עצמו, מופרד מהוריו, בעל "אני" ייחודי שעליו יוכל לסמוך תמיד. עדיין הוא צריך שהוריו יהיו זמינים עבורו תמיד, אבל הוא מתחיל להבין שהוא נבדל מהם.
התהליך הזה, שבו הילד נעשה הוא עצמו, מצליח לפעול בגלל פוטנציאל פנימי יוצא מהכלל שהילד נולד איתו. עתה, אין הילד זקוק לנוכחותם המתמדת של הוריו כדי להרגיש בטוח, הם נשארים איתו גם כשאינם נוכחים פיסית.
כאשר הילד זורם עם עולמו האישי, נראה לעתים שאין הוא מודע לזולת. הוא מתמקד במשחק הגומלין של הזהות והייחודיות ורוצה לדעת במה הוא דומה לאנשים אחרים ובמה הוא שונה מהם.

למה זקוק הילד בשלב הזה? - ההורה המודע מבין שהילד "מנסה" זהויות שונות בהווה ואיננו צופה מי הוא יהיה בעתיד. אם מתברר לכם שאתם מתקשים לשאת את הדרך שבה הילד מבטא את תכונות אישיות בולטות או שקשה לכם להציב גבולות ולשמור עליהם, אפשר שנפצעתם בשלב הזהות. אם כך, יהיה עליכם לטפל בפצעי העבר כדי לתפקד כהורים מודעים.
בטיחות - בכל שלבי הגדילה, הבטיחות משמעה שמירת קשר תקין עם ההורה. ההורה המודע יודע שהדרך הטובה ביותר לעשות זאת בשלב הזהות היא לשמש צופה פעיל ומתלהב לדמויות השונות שהילד מתחפש אליהן. כאשר ההורה צופה בילד באופן ספונטני, הוא מראה לו עד כמה הוא מעריך את התבטאותו העצמית של ילדו, אבל גם תכנון מראש מעניק לילד תחושת חשיבות לגבי השאלה מי הוא ומה הוא עושה.

תמיכה - אם ההורה משבח תמיד את הילד, הוא מסוגל להפנים את דמות ההורה כדמות חיובית ותומכת שעוזרת לו גם כשההורה אינו נוכח בשטח. ההורות המודעת כרוכה בידיעה, שההתלהבות לא צריכה להאפיל על הנאתו של הילד מעצם החוויה. תגובות חמות מעודדות אותו להמשיך את ההצגה, אבל ההורה המודע אינו מאפשר להתלהבותו שלו להעיב על ריחופו של הילד בעולם הדמיון ואין הוא מודאג מרמת הביצוע. הוא מתמקד במה שהילד מטיב לעשות ולא במה שאין הוא עושה כראוי.

מסגרת - ההורה מניח לילד לבטא את עצמו באופן מלא ומלמד אותו דרכים נאותות לעשות זאת. כך הוא מעניק לו מסגרת. "מותר לך לכעוס מאוד, אבל אסור לך לנשוך את סטייסי".
ההורה המודע מלמד את הילד דברים אחרים מבלי לשפוט אותו. כדאי להורים לנצל את הזמן הזה שבו בוקעת הזהות העצמית, כדי להראות לילד איך יש להתייחס לזולת, כך אפשר לטעת בו ערכים. הילד נולד א-מוסרי; מטבעו אין הוא מוסרי ואין הוא בלתי מוסרי ולכן אופיו מעוצב באמצעות התנסויותיו עם הוריו ואחר-כך עם אנשים אחרים. ההורים הם המורים הגדולים הראשונים של הילד בתחום המוסר.
מסגרת ברורה גם מציבה את הגבולות שמגינים על הילדים מתוצאות משחקיהם. מותר להביא עפרונות ונייר למטבח ולצייר שם, אבל בהחלט לא רצוי שהילד יצייר על הקירות.

שלב היכולת: מגיל ארבע עד שבע

לאחר שהילד הפנים בביטחון את דמויות ההורים ואחרי שיצר לו אני שלם, הוא מוכן לברר איך הוא יכול להשפיע על עולמו. הדחף החדש שלו הוא הרצון לגלות את כוחו ביחס לאנשים אחרים וביחס לחפצים בעולמו המתרחב. הוא נהנה מתהליך הגילוי ואינו חושש לנסות דברים חדשים. הוא אוהב ללמוד והיכולת לדעת מקנה לו הרגשת כוח.

מאז ינקותו הילד רואה ואוחז ודוחף ומושך את החפצים המצויים בסביבתו. עכשיו הוא מוכן לברר מה גורם להם לפעול. הוא לוקח פטישים, מספריים מסמרים, מחבר ולומד. לפעמים הוא מתוסכל כשהוא לא מצליח לבצע משימה כלשהי ואז יש לעודד אותו ולעזור לו כדי שינסה שוב.
זהו הגיל בו הילד מתוודע לעולם הלימודים בגן טרום-חובה ובגן חובה. הוא מיטיב להשתמש בשפה גם כדי לתקשר וגם כדי לשכנע. הוא מרבה להתקוטט עם אחיו, חבריו עם הוריו כאשר מטרתו היא לנצח. הוא בודק כל הזמן מה שייך לו ומממש את הדחף הרכושני.


הנכס הגדול ביותר בשלב זה הוא ההורה בן המין השני. כך מתחיל המאבק הקלאסי: "הקונפליקט האדיפלי". הקונפליקט הקדם-מיני הזה לא תמיד גלוי לעין, אבל הוא מתרחש ברובד כלשהו. חשוב להבין שהוא חיוני למיניות התקינה של האדם המבוגר, כי הוא מציין שלב מעבר בין ההתמקדות באני להתייחסות הזולת.

הצעדים הבסיסיים: אם הילד לומד כראוי את ארבע המיומנויות האלה: התקשרות, חקרנות, זהות ויכולת, הוא מוכן לפגוש את העולם שמחוץ לביתו ומסוגל לחזור על הצלחתו כשיקלע לאותן נסיבות. בכל פעם שהילד מתכונן לשלוט באחת המשימות ההתפתחותיות, הוא עובר משבר. שוב הוא עומד לפני תוצאות לא ידועות ולפני אפשרות של כישלון. אבל אם לפני כן הצליח להתחבר אל הדחף הקודם, גדול הסיכוי שיצליח גם עכשיו. יכולת בגיל ארבע מתייחסת לבנייה בקוביות לגו או להשגת תשומת לב מלאה של ההורה בן המין השני.

למה זקוק הילד בשלב היכולת? הילד זקוק לכל צורות התמיכה שקיבל בשלבים הקודמים: זמינות מתמדת של ההורה, חום ואמינות, תמיכה בסקרנותו ושיקוף ומתן תוקף להתבטאויותיו העצמיות. מה שצריך להוסיף עכשיו הוא יחס חם ואוהד למאמציו לרכוש מיומנויות ושמחה בהישגיו החדשים. כאשר הילד נכשל יש לשקף את תסכוליו ואת הסבריו לכישלון. מהו הכישלון? מבנה הקוביות התמוטט.

עצם ההתעניינות, המאמץ, הסקרנות - כל אלה חשובים ללא קשר לתוצאה. ההורה המודע מלמד את הילד שאפשר לנצל כישלון כדי ללמוד מיומנות ולראות בו הזדמנות לנסות שוב. בשלב זה ההורה מציע הדרכה, אבל אינו כופה אותה.
כאשר ההורים מתפקדים כיאות בשלב הזה, הם מציידים את הילד בביטחון עצמי. אם הילד בטוח בעצמו, הוא מתייצב מול הבלתי נודע בתחושה שהוא מסוגל לעמוד באתגרים: שפות זרות, החלקה על הקרח, נהיגה ועוד.

בטיחות - ההורה המודע מעניק לילד בטיחות גופנית ורגשית. גופנית - יש ללמד את הילד איך לבצע משימות שונות ואיך להשתמש בחפצים ובחומרים שיש להיזהר בשימושם כמו: מספריים, אופניים וכו'. הורה מודע מכבד את הצורך של הילד בזמן ובמרחב לפעילויותיו.
רגשית - בתהליך הלמידה של הילד, אין מקום להשוואות עם אחרים, כי זו פגיעה רגשית עמוקה.

תמיכה - ההורה המודע נותן תמיכה ושבחים לניסיונות שהילד עושה לגבי עוצמתו וכוחותיו. הוא יודע שהדבר החשוב ביותר שיש בידו לעשות הוא לעודד את הדחף ללמוד איך ללמוד.

מסגרת - ההורה המודע מרשה לילד להטיל ספק בסמכות ובו בזמן מלמדו איך להתייחס לסמכות ואיך לחיות בעולם של נורמות תרבותיות. הוא דן עם הילד על מה שנכון ועל מה שלא נכון, מנסה לעזור לו להבין את הערכים של הוריו ולחזק את בטחונו שאכן יצליח לעשות את הדבר הנכון. ההורה נותן לילד מסגרת ברורה ומציב גבולות שהילד מסוגל להפנים.
הורים לא מודעים נוטים לפצוע את הילד בשלב הזה בתחומי תחרותיות, יכולת אישית והתייחסות לאתגרים חדשים.


שלב ההתעניינות: מגיל שבע עד גיל שתים-עשרה

עכשיו הילד הופך להיות חלק מהעולם, לכן הוא מגיע לסביבות שאין לו שליטה עליהן, וחלק גדול מזמנו מוקדש למערכות יחסים חדשות שלהוריו אין שליטה עליהן.
סביבותיו החדשות של הילד עם כל הבעיות והאתגרים שהן מציבות וכל הדחפים שהן מעוררות, נקראות בפינו הקשרים. הילד מסוגל להתמודד עם ההקשרים החדשים האלה, לא משום שאבא או אימא נמצאים תמיד לידו כדי לעזור לו, אלא משום שהוא הפנים את מה שהם לימדו אותו קודם לכן. ניסיונו הקודם הכשירו להתמודדות עם דברים שעדיין לא נתקל בהם, לכן הוא מסוגל

בשלב הזה חלה תמורה יסודית בתפיסותיו של הילד. עד כה הוא היה אנוכי, עסוק בעולמו, ברעיונותיו וברגשותיו שלו. עכשיו הוא מתחיל לכוון את עצמו מחדש בהקשר החברתי של העולם החיצון, עולמם של בני גילו. אם הילד בטוח בטוח, סקרן, מובדל ומסוגל, הוא מוכן תמיד לקראת המשימה הבאה. הילד מתחיל לפנות מקום בעולמו לאנשים אחרים חוץ מעצמו ומהוריו.

 
התחלת שלב ההתעניינות: בשלב הזה הילד צריך להתנהג על-פי כללים חדשים. החברים רשאים לאהוב או לא לאהוב את הילד ואין הם יכולים להיות זמינים עבורו כמו הוריו. לכן הוא צריך ללמוד מהי חברות. בפעם הראשונה הוא מבין, שקשר אנושי הוא תהליך דו-סטרי.
באופן אינטואיטיבי הילד חש, שכדי לשרוד הוא חייב ללמוד לקשור את הקשרים האלה. השאלות שהוא שואל: "איך אני מתאים את עצמי? למי אני שייך? מי מוצא חן בעיני? איך אני יכול לגרום שאחרים יאהבו אותי?"
ההתעסקות בקשרים חברתיים בשלב זה מולידה עניין ודאגה לגבי הזולת. הילד דואג לשלומו שלו ורוצה שיקבלו ויאהבו אותו. ההתייחסות לאחרים מתוך אכפתיות נעשית טבעית עבורו. הקשרים עם הזולת מאפשרים לילד גם לפתח לו זהות אישית. הוא יותר מ"בן" /"בת", הוא גם "חבר/ה".
במהלך התהליך הזה, בגיל שמונה או תשע בערך, הילד רוכש לו את החבר הכי טוב. לחברות האת יש בדרך כלל אופי בלעדי וכפייתי. הם מתחילים לשתף זה את זה בזיכרונותיהם וכל אחד דואג לשלום האחר כאילו היה זה שלומו שלו.

בטיחות - בשלב זה ההתקשרות של ההורה אל הילד היא בדרכים חדשות. הורים מודעים יודעים שבשלב הזה יש לנקוט בקשת רחבה של התנהגויות. הזמינות של ההורה כעת, כוללת גם התרחקות כדי לכבד את הפרטיות של הילד. תקשורת עקבית וגלויה מאפשרת להורה לתמוך בילד בצורה עקבית וגמישה וגם להימנע משתי טעויות: התערבות מוגזמת בחיי הילד והזנחה.

תמיכה - אחת הדרכים העיקריות שבהן הורה יכול לתמוך בילדו היא בהתייחסות החיובית לחבריו ובייחוד לחבר הכי טוב. לא תמיד זה כי יש להימנע משיפוטיות. ההורה יכול לשמוע מילדו סיפורים על חבריו וכך יוכל להכירם טוב יותר ובמקביל לארח את החברים ולהכירם ממש.

מסגרת - ההורה עוזר לילד לאזן בין התשוקה למקובלות בקרב החברים לתשוקה לעצמאות. הילד אוהב את חבריו, אבל ערכיהם שונים מעט מאלה שהוא גדל עליהם. בזמנים כאלה, ההורה המודע מתערב ועוזר לילד לברר איך לפתור את הניגוד שנוצר בין הרצון להיות מקובל ובין התנהגות על-פי התחושה הפנימית של טוב ורע.
רק ילדים מעטים זכו בהורות מודעת. פצעיהם של החברים גורמים להם לעתים להתנהג בצורה אנטי סוציאלית. ההורה המודע רוצה לקיים קשר עם חבריו של הילד, כדי שיוכל לגלות בעיות ולעזור לברר איזו התנהגות מקובלת ואיזו אינה נאותה.
בשלב זה יש להוסיף ולשמור על גבולות בין הילד להורה. אין להרשות לילד להפריד בין ההורים ואין הילד צריך לחוש בלבול לגבי מעמדו אצל ההורה מהמין השני. הוא כבר הובס ב"קרב האדיפלי", וכך זה צריך להישאר.


שלב האינטימיות: מגיל שתים-עשרה עד שמונה-עשרה

התחלת שלב האינטימיות: התנהגות המתבגר היא לעתים תמוהה ומכעיסה. ההורים חושבים שקרה ודאי איזה אסון ולכן הוא מתפרץ כמו הר געש, אבל היצור שמתחיל להתבגר, אינו מוכן לשוחח על כך. מתבגרים רבים נוטים למצבי רוח ואינם מתקשרים וזה טבעי.
אם הקשר בין ההורים לילדים הוא קשר מודע, ההתבגרות עשויה להיות נעימה למשפחה.
שלב האינטימיות נמשך זמן רב. אפשר לחלקו לשלושה שלבי ביניים: 1. ההתבגרות המוקדמת הכוללת את הבגרות המינית, כאשר חלים שינויים בגוף. 2. אמצע ההתבגרות - ההתעניינות במין השני המפירה את ההסדרים הקיימים. 3. ההתבגרות המאוחרת - האדם הצעיר מתעניין במטלות הקשורות לעתידו. המתבגר עסוק ברכישת המיומנויות הדרושות לו למילוי תפקיד הבוגר.
המשימה המפחידה המוטלת על המתבגר היא להגיע לכלל אינטימיות רגשית ומינית. במסגרת זו הוא צריך לספק את צרכיו שלו וגם את צורכי הזולת.

למה זקוק הילד בשלב האינטימיות? - טיפוח היכולת לאינטימיות רגשית נעשה במשפחה. הילד לומד בבית לחלוק את מחשבותיו ואת רגשותיו. כאשר הוא גדל במשפחה שבה נוהגים לקיים דו-שיח יום יום, יכולתו לתקשר אינה מצטמצמת לרובד השטחי. בסביבה כזאת גדלים סיכויי המתבגר ליצור קשר אינטימי עם הזולת, תוך שמירת גבולותיו האישיים. האינטימיות כוללת את חילופי הרגשות העמוקים והמחשבות האישיות. תקשורת כזו של דו-שיח יש ללמוד ולתרגל במשך הזמן והילדים עם המבוגרים לומדים להעביר את הסגנון הזה למערכות היחסים האישיות שלהם.
הורים מודעים מאמינים בצורה עקבית בערכי מוסר ומתנהגים על-פיהם בה במידה שהם מאמינים באמונה שלמה בערכי המשפחה. ההורה הלא מודע, המזהיר את ילדיו מפני השימוש בסמים בעודו מחזיק בידו את כוס המרטיני השלישית, אינו אלא בדיחה, וכך גם יתייחס אליו ילדו במתבגר.


בטיחות - ניסיונות מיניים בגיל הזה הם תופעה טבעית. תפקיד ההורה בשלב הזה אינו רק להעמיד גבולות נאותים, אלא גם לקבל ולעודד את המיניות המבצבצת של המתבגר. הדבר עוזר לשמור על הקשר ביניהם. הורה מודע לילדים בגיל העשרה ובכל גיל, צריך להיות מוכן לשוחח על מין. מידע הוא בטיחות! הילד צריך לדעת שההורה חש בנוח לגבי מיניותו, אבל אינו לוחץ עליו יתר על המידה. יש לכבד את הפרטיות שלו. ההורה צריך לפתח יכולת לדון במין בצורה פתוחה ובנוסף לכך, עליו להשקיע מאמץ ומיומנות ביצירת רשת ביטחון בעבור המתבגר. צריך שהרשת לא תראה לעין, אבל תהיה בטוחה.

תמיכה - הורים מודעים מרגיעים את הילד כאשר מתגלים השינויים הפיזיים אצל הילד וכל המצב חדש לו. הורים מודעים מעודדים את בני העשרה לצאת עם בני-זוג ולהשתתף בפעילויות קבוצתיות. ההורה המודע נותן תוקף לדעותיו של המתבגר במידה רבה ככל האפשר. מתן תוקף משמעו הכרה בדעות האלה, אבל לא בהכרח הסכמה. כך ההורה מעניק לילד בסיס מוצק של תמיכה ומבהיר לו מהי עמדתם של הוריו בנושאים כלליים המעסיקים את החברה.

מסגרת - ההורה המודע צריך לנהל משא ומתן על ההגבלות הנוגעות לערבים שילדם מבלה מחוץ לבית, על שיעורי-הבית, על השימוש במכונית, על פגישות עם בני הזוג ועל הצורך ליידע את ההורים אם יש שינויים בתוכניותיו. בגיל ההתבגרות מתרחשת צמיחה אישית אדירה, אבל אין היא נטולת סכנות. יש פיתויים לעשות את מה שהחבר'ה עושים, בין שהמעשים האלה רצויים ובין שלא. טעויות הנעשות בגיל זה עלולות להביא לתוצאות משמעותיות יותר מטעויות בשיפוט.

גם נערים וגם נערות צריכים לדעת, שהמילה "לא" היא משפט שלם ויש להם הזכות להגיד אותו.
כאשר עוזרים לילד ביודעין לומר "לא", עוזרים לו לפתח כבוד כלפי עצמו ולגבש תחושת מוסריות פנימית.