פעמים רבות, במהלך המופע, אני רואה את המספרים מספרים לקהל את סיפוריהם, בהם הם חולקים איתו חוויות לא קלות, לא פשוטות, התמודדויות לעיתים קשות, תסכולים, קשיים ודילמות, אבל על הבמה, כל אלו מקבלים "צבע" אחר, גוון הומוריסטי כדי "למכור את זה" ולא תמיד זה עולה בקו אחד עם המציאות. לפעמים אני תוהה אם זה "נכון" ככה? ולפעמים אני רוצה להראות לקהל חד וחלק איך המציאות נראית גם אם היא מרתיעה. שאלה לא קלה שאין עליה תשובה חד משמעית והיא שונה מאדם לאדם.

אני אישית, חושבת שאחרי 10 שנים של מופעים מדן ועד אילת... אנחנו כבר "ילדים" גדולים, בוגרים. הגיע הזמן להטיח את האמת בפניםגם אם היא כואבת ולאמור לכולם: "אנחנו קבוצה לא קטנה, קבוצה של אנשים שמגיע לה חלק בחלוקת המשאבים החברתית והתרבותית, כמו כל אדם אחר".

ואז עולה בי עוד מחשבה. האם החרשות היא כוח מניע או מגביל? כמה מקום תופסת החרשות בחיי היום יום של המספרים? בחיים שלנו?? בזהות? במערכת שאנו חיים בתוכה? האם אנחנו מספרי סיפורים בגלל שאנחנו חרשים או בגלל שאנחנו מספרי סיפורים טובים, אובייקטיבית?

אלו שאלות פילוסופיות מהותיות, ואני חושבת שהתשובה נמצאת בהמון אמיתות - לכל אחד מאיתנו יש את האמת שלו ואפשר לראות את זה בתוך הרכב הקבוצה. יש לנו סופרים, משוררים, יש לנו זמרים בשפת הסימנים ויש לנו מספרי סיפורים מכל מיני אסכולות. כך גם קהילת החרשים כולה - הטרוגנית, מגוונת, המורכבת מאנשים שונים.

ועם השנים קבוצת "לראות סיפור" גדלה עם המכון והפכה להיות חלק בלתי נפרד ממנו. והיא ממחישה את "אני מאמין" של המכון - להעצים את האנשים החרשים, להראות להם שיש דרכים אחרות למציאת תעסוקה. להפיץ בתוך החברה הכללית את תודעת האדם החרש וכבד השמיעה מתוך עמדה של כוח ולא של חולשה.

בסיפורים שלנו תמיד החרשות נמצאת במקום של כוח, במקום של חיוביות. זה חלק מתהליך התפתחות של הקהילה שלנו "אני אדם חרש, מסמן בשפת הסימנים, גאה, וחי בתוך הקהילה". אני מאמינה שעצם העובדה שאני חושבת, מתלבטת, חוקרת שואלת - מוכיחה שהקבוצה חיה, נושמת, בועטת ומתאימה את עצמה להלך הרוח שבתוך החברה.