טור אישי

הטורים האישיים של עובדי המכון לקידום החרש הפכו מזמן לשם דבר בקהילה. כל אחד ואחת, עם סגנונם המיוחד, יביאו לכם את השקפת העולם שלהם, את החוויות האישיות שלהם ואת התרשמויותיהם מהאירועים הסובבים אותם. אתם מוזמנים להכנס ולקרוא. כל הקלקה, תפתח בפניכם עולם מופלא של אנשים חרשים, כבדי שמיעה ושומעים, שעושים ומאמינים באמת ובתמים, בשיוויון, נגישות ושילוב.

אנחנו מאחלים לכם קריאה נעימה ומהנה. אם אתם רוצים להגיב על הדברים שנכתבים כאן, תוכלו להכנס לדף הפייסבוק של המכון לקידום החירש ולהגיב. אנחנו נשמח לקרוא אתכם!

 

26.10.10 | מאת: לינוי אורלב

לפני כמה שנים ביקשו ממני להכין למכון לקידום החרש תקליטור "מצבי משבר" - שבו יהיו מיני סיפורים של אנשים חרשים וכבדי שמיעה שמסמנים סיטואציות ייחודיות להם הקשורות למצבי משבר - הסיטואציות הוסרטו ונערכו לתוך התקליטור.

פעילות כזו - הפקה של תקליטור - מעולם לא עשיתי.

הייתי יכולה לבחור באחת משתי אופציות:
1. לומר שמעולם לא עשיתי דבר דומה ואין לי ניסיון בכך, ולכן אני לא רוצה לעסוק בזה.
2. לקבל את האתגר וללמוד איך לבצע ולהפיק תקליטור שכזה.
 
בחרתי באפשרות השנייה.

22.02.09 | מאת: לינוי אורלב

אמרתי "ששששש"..........ולאחר 6 שניות נגמר לי האוויר...
אמרתי "אהההה..... ולאחר 30 שניות נגמר לי האוויר...
זה חלק מהאיבחון שעשו לי בתל השומר, בעקבות בקשתי ללמוד פיתוח קול.

התור נקבע רק לאחר כחודשיים וחצי מהבקשה שלי להגיע (כשלדבריהם, כל תור נקבע במקרה הטוב 3 חודשים מראש או במקרה הגרוע 6 חודשים).

22.02.09 | מאת: לינוי אורלב

קורס העצמת נשים חרשות בראשל"צ הסתיים בהצלחה וכל אחת ואחת מהנשים יצאה עם כוח פנימי במידה זו או אחרת. זה מזכיר לי שהשתתפתי בפאנל של המרכז לייעוץ האישה במרץ 2007- זו עמותה של נשות מקצוע הנותנות פסיכותרפיה לנשים באופן פרטני,זוגי וקבוצתי, בהיבט פמינסטי. עמותה זו רוצה להיכנס גם לפלח אוכלוסייה של נשים עם מוגבלויות.

22.02.09 | מאת: לינוי אורלב

נסעתי שוב לבית החולים "בני ציון" כהרגלי פעם בחצי שנה, מאז ניתוח השתל. הפעם נערכו לי בדיקות שמיעה מסוג שונה; האם אני שומעת ומבדילה בין הדגשים במשפט. במילים אחרות, השמיעו לי משפט שהיה כתוב מולי והייתי צריכה להיות מסוגלת לאמור, האם מדגישים את המילה הראשונה, השנייה או השלישית במשפט. למשל- דן אכל שוקולד, דן אכל שוקולד, דן אכל שוקולד.
בהתחלה הייתי צריכה לנסות לשמוע ולהבין כמה משפטים, עד שהמוח שלי קלט את ההבדלים ואז המלאכה נעשתה קלה יותר. התלהבתי והייתי מוכנה לשמוע כל הזמן עוד ועוד משפטים...

22.02.09 | מאת: לינוי אורלב

שנה וחצי עברה מאז השתל, והרבה אנשים שואלים אותי - נו, איך את שומעת עכשיו? איך מתקדם לך עם מכשיר השתל? ואני עונה, שאני נדהמת מהתהליך שאני עוברת. התהליך, שבמסגרתו אני מגיעה לפגישות עם קלינאית תקשורת כחלק מתכנית השיקום, והיא עובדת איתי על כל מיני תרגילים.

22.02.09 | מאת: לינוי אורלב

אין ספק, שתקופת הלימודים ביסודי ובתיכון חישלה אותי והכינה אותי לקראת העולם הגדול. מאחר והייתי מוקפת בתלמידים שומעים, הייתי חייבת להיות "המסבירה הבית ספרית" של "מה זה להיות לא שומעת", ולעמוד על כך שלא יוותרו עלי וגם אני אוכל להבין ולהשתתף.

22.02.09 | מאת: לינוי אורלב

שנות ההתבגרות היו שנים של בלבול ותהייה. הייתי ה"לא שומעת" היחידה בבית הספר. לא ידעתי האם אני כבדת שמיעה או חרשת. עם מי אני מזוהה? את שפת הסימנים לא הכרתי, ולא הצלחתי להבין את הידיים המתנועעות. חברי היו אנשים שומעים בלבד, ולא הכרתי חברים חרשים.
 
אבל האם אני מזוהה עם השומעים? פעמים רבות פספסתי מה הם אומרים. הם מדברים מהר מידי, מסתירים את השפתיים עם הידיים, מסובבים את הראש לרגע, בחושך אי אפשר לקרוא שפתיים... תמיד חשתי בודדה בקרבם.

22.02.09 | מאת: לינוי אורלב

התינוקת שכבה על המיטה, מקשיבה לצלילי המוסיקה המתנגנים ברדיו. אמה קוראת לה מהמטבח, עושה לה קולות וצלילים. התינוקת ממלמלת בשמחה, נהנית לשמוע את קולה של האם.
 
חודשים חלפו, התינוקת בת שנה. לפתע היא החלה להיות פסיבית, דוממת, גונחת. על ראשה הופיעו פצעים. האמא, שלא מבינה מה קרה, פנתה מיד אל רופא משפחה. הוא נתן תרופה ואמר, "זה יעבור". לאחר יום-יומיים, כשהמצב לא השתנה, הזעיקה האם רופא, שדרש לקחת אותה למיון בבית חולים. שם ניתן האבחון: דלקת קרום המוח.


1   2